כשהיה הילד ילד

"נו, כמה זמן לוקח לשלוח חילוץ מוסק?"

"נו, כמה זמן לוקח לשלוח חילוץ מוסק?"

טוב, זאת יצירת מופת. אני לא המבקר הראשון ובטח גם לא האחרון שמחבר את צירוף המילים הזה לסרטו החדש של ריצ'רד לינקלייטר, אבל חשוב לי להבהיר שההגדרה שלו היא בעיניי חמקמקה לא פחות משהיא מחייבת. במקרה של "התבגרות" אני לא מתכוון שזה סרט מושלם — אי אפשר לומר את זה על יצירה מצוינת שהייתה עוד יותר מצוינת אחרי הידוק של איזה רבע שעה — אלא לכך שהוא מביא לקולנוע משהו שלא היה בו קודם. בדימוי שסטיבן ספילברג אוהב להשתמש בו, הוא מכניס כלי חדש לארגז של הבמאי. הכלי של הזמן.

ההפקה בת 12 השנים של "התבגרות" היא מקרה מובהק של קשר בין תוכן וצורה: לינקלייטר לא רק עשה סרט על השנים המעצבות בחייו של ילד אלא גם עקב בפועל אחרי השנים האלה מעשה דוקומנטריסט. זה בלתי נמנע כשאתה מצלם סרט בתשלומים, כל שנה עוד קצת, כל שנה עם גיבור בוגר יותר ואחות גדולה יותר ואימא ואבא מבוגרים יותר. הכתיבה הותאמה פה ושם למהלכי החיים של השחקנים, בעיקר של הכוכב אלר קולטריין, ויש לזה בוודאי חלק גדול באותנטיות של האפוס הקאמרי הזה, אבל הנקודה היא ש"התבגרות" לא רק עוסק בזמן. הוא ממש נבנה ממנו.

טוב, אתם בטח רוצים תקציר. קבלו: קולטריין הוא מייסון, פטרישיה ארקט היא אימא שלו, איתן הוק הוא אביו הביולוגי ולורליי לינקלייטר — בתו של הבמאי — היא אחותו. אנחנו עוקבים אחרי מייסון מגיל שש ועד 18, ובדרך קורה מה שקורה לנערים ולמשפחות שלהם. לספר יותר מזה יהיה פשע, ולא בגלל שיש כאן מי יודע כמה הפתעות, אלא כי למה לעשות ספוילר לחיים.

עכשיו עזבו שטויות ובואו נדבר על דברים חשובים באמת, כמו שלושה במאים לא קשורים.

1) טריפו. אוף, כמה חבל שפרנסואה טריפו מנוח מדי בשביל לראות את "התבגרות". כמה הוא היה אוהב את הסרט הזה. הרי היה לו מייסון משלו: אנטואן דואנל, דמות שחזרה והופיעה אצלו בארבעה סרטים באורך מלא ועוד אחד קצר. דואנל בגילומו של ז'אן פייר לאו היה האלטר־אגו המובהק של טריפו, לרבות דמיון חיצוני לא מבוטל, והבמאי חזר אליו בדילוגים — מגיל 12 ב"400 המלקות" ועד לפוסט־גירושים ב"אהבה במנוסה" — לאורכן של 20 שנות יצירה. בכל הנוגע לחתיכת חיים, זה שמונה יותר ממה שלינקלייטר הלך עם מייסון. באפקט על הצופה, זה הרבה פחות.

הדבר המפעים בחוויית הצפייה ב"התבגרות" הוא שהשחקנים מתבגרים מולך על המסך. מפעים זאת המילה כי זה הולך לאלף ואחד מקומות רגשיים בעת ובעונה אחת: קולטריין הופך לטינאייג'ר כל כך שונה מהילד שפתח את הסרט שזה מעורר השתאות; מנגד הופכת ארקט מאימא צעירה לתכף־סבתא, וזה מעורר חמלה. רבאק, הרי זאת פטרישיה ארקט. בעשר הדקות הראשונות היא עדיין לא רחוקה מאלבמה וורלי של "רומן על אמת". ב־20 האחרונות היא כמעט שחקנית לשעבר, כי ככה זה בהוליווד.

ואז — דלגו פיסקה אחת קדימה אם אתם אלרגיים לכל סוג של ספוילר — ארקט שואלת איך זה שזה הכל, שרגע אחת את הבת של מישהו וברגע הבא את אימא של מישהו שכבר עוזב את הבית, ואם היא לא לוקחת אוסקר ולו על הסצנה הזאת, אני מאבד סופית את האמון שלי באומה האמריקאית הגדולה.

2) ונדרס. פעמיים במהלך 165 הדקות של "התבגרות" חשבתי על וים ונדרס. פעם אחת זה היה הרהור על כך ש"במהלך הזמן" — השם העברי לסרט המסע הנהדר שלו Kings of the Road — היה יכול להיות יופי של שם ל"התבגרות". בפעם השנייה זה היה זיכרון מ"מלאכים בשמי ברלין".

הציטוט החוזר ונשנה מ"שיר ילדות" של פיטר הנדקה נצרב אצלי בתודעה כבר בצפייה הראשונה ב"מלאכים". הייתי בן 13 או 14 ולא ידעתי מילה בגרמנית, אבל השורה הפותחת שחוזרת על עצמה — Als das Kind Kind war, בעברית "כשהיה הילד ילד" — נלכדה לי בראש ולא קיבלה חנינה עד היום.

הקטע הכי יפה בשיר הולך ככה (בערך, אני מתרגם פה מאנגלית): "כשהיה הילד ילד הוא זרק מקל כמו רומח אל העץ/ והמקל עדיין שם, עדיין רוטט". הדימוי הזה תמיד הדהים אותי בפשטות שבה הוא מתאר את הרף העין שאנחנו מכנים החיים, ומשהו בסיום של "התבגרות" — אל דאגה, גמרנו עם הספוילרים — זרק אותי אל הנדקה ואל ונדרס. תמיד חשבתי ש"שיר ילדות" לוהק ל"מלאכים בשמי ברלין" כי הוא תופס כל כך נכון את הבאסה ואת היופי שבלהיות בן תמותה, הדבר האחד ששני המלאכים של ונדרס כל כך מייחלים לו. עכשיו אני חושב שגם "התבגרות" של ריצ'רד לינקלייטר עושה עבודה לא רעה במחלקה הזאת של פרשנות אמנותית לכל ההוד והחרא של חיים עם תאריך תפוגה.

3) בסון. "הייתי בטוח שטרילוגיית 'לפני' תהיה הפרויקט הכי יוצא דופן שייצא לי להיות מעורב בו", אמר איתן הוק שנה לפני ש'התבגרות' יצא לאקרנים, "אבל עכשיו ריצ'רד הכניס אותי למשהו עוד יותר מוזר".

אני אוהב את טרילוגיית "לפני" ואוהב לא פחות עבודות אחרות של לינקלייטר — כולל "הכי גרועים בליגה" ו"רוק בבית הספר", סרט שאני חולה עליו ברמות מדאיגות — אבל אחרי שלושת הסרטים עם דלפי והוק, ועכשיו הסרט עם אלר קולטריין, אני נוטה לחשוב שלא קלטתי נכון את הבמאי המוכשר הזה. שבעצם מה שמעניין אותו זה הזמן החולף, הרגעים המוחמצים והמנוצלים, וזה הקו שמקשר בין סרטי "לפני" ו"התבגרות" והצ'אנסים השניים של גיבורי "הכי גרועים בליגה" ו"רוק בבית הספר", וגם הנוסטלגיה המקסימה של Dazed and Confused. אולי. אצטרך לראות אותם שוב ולחשוב על זה. אבל בנוגע ל"התבגרות", לא צריך להיות מבקר קולנוע בשביל להבין מה התמה שלו. מספיק לקרוא את שאמר לינקלייטר בעצמו: "הזמן הוא הדמות המרכזית בסרט הזה".

רק לפני שבוע התפעלתי כאן מ"לוסי" של לוק בסון. התפעלתי וסירבתי להתייחס בביטול לפילוסופיה שלו, שחלק מרכזי בה גורס כי הזמן הוא שמעניק משמעות לכל מה שאנחנו עושים. לא חשבתי על זה אפרופו "לוסי", אבל אחרי שני סרטים רצופים שמדברים על זה, אפילו לאהבל כמוני נפל האסימון: זאת אמירה על הקולנוע לא פחות מאשר על החיים. הרי קולנוע לא קיים ללא זמן.

קולנוע ללא זמן, ללא שניות שאפשר לדחוס לתוכן 24 פריימים, הוא לכל היותר המון צילומי סטילס. בדיוק אותם צילומי סטילס שהם חלק אינטגרלי מעלילת "התבגרות", וכשהבנתי את מוטיב הזמן הבנתי למה (או לפחות חשבתי שהבנתי, פעמיים). היופי הוא שזה עובד גם להפך, כי מהו הקולנוע אם לא רצף של צילומי סטילס — רצף של רגעים מנוצלים ומוחמצים — על ציר זמן. לינקלייטר עשה מזה את יצירת המופת הראשונה של השנה; בסון עשה מזה את הסרט השני הכי מגניב של הקיץ. ורק עכשיו אני תופס, באורח שקצת מעיף לי המוח, שגם הראשון — "קצה המחר" — עסק כל כולו בזמן.

פורסם בפנאי פלוס, 4.9.14

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s