אפשר לדבר רגע על הפייבוריט שלי לאוסקר?

room

אם (ברי לרסון) ובנה (ג'ייקוב טרמבליי) סגורים 24/7 בחדר שהעניק לסרטו של לני אברהמסון – ולפניו לרומן מאת אמה דונהיו, שגם כתבה את התסריט – את שמו. זה כל מה שידעתי מבעוד מועד על "חדר", ואני משוכנע שלאי־הידיעה יש חלק נכבד בחוויה הרגשית יוצאת הדופן שעברתי עם הסרט הזה. בקיצור, אם המילים האלה הן הראשונות שיצא לכם לקרוא או לשמוע על "חדר", הרי שבפתחה של הביקורת הזאת אני מפציר בכם לא לקרוא את הביקורת הזאת.

ברור, רוב הצופים יגיעו עם מידה של מידע. חלק קראו את הספר, אחרים ראו את הטריילר. זה לא יספיק כדי לגרוע מהסך הכל המצטבר, אבל אין לי ספק שזה יעקר את מחצית השעה הראשונה. מי האישה הזאת? מה מחזיק אותה ואת בנה – שברבע השעה הראשונה חשבתי בכלל שהוא בתה – בתוך החדר הזה בלי החלונות ועם הצוהר האחד התקרה? איך משתלב בזה הגבר (שון ברידג'ס) שמגיע לבקר מעת לעת? התשובות לשאלות האלה היכו בי כל כך חזק שהיושרה הביקורתית מחייבת אותי להצהיר: אין לי מושג איך הרבעון הראשון של הסרט הזה ייראה לצופים שיודעים מראש מי נגד מי. אין לי מושג איך "חדר" כולו ייראה. אמרתי לכם לא לקרוא את הביקורת הזאת.

אחרי כל האזהרות, הנה מה שעדיף לכם לא לדעת מראש: "חדר" נכתב בהשראת הסיפור של יוזף פריצל, או ליתר דיוק של בתו אליזבת ושל בנה – כלומר בנם – פליקס, הצעיר מבין בניו־נכדיו של פריצל, שהיה מנותק לחלוטין מהעולם עד גיל שש. העיבוד הקולנועי־ספרותי מזקק ומקצר את הסיפור: שבע שנות כליאה במקום 24, של נערה זרה במקום של בת, עם ילד אחד במקום החמישה שנולדו לאליזבת פריצל במרתף של אביה. הסופרת־תסריטאית והבמאי מביטים בכל זה דרך העיניים של הילד ג'ק: תפיסת המציאות שלו, היחסים עם אימו, וביתר שאת – קבלו אזהרת ספוילר סודית כפולה – ההסתגלות שלו לעולם שמחוץ לחדר.

חלק מהגדוּלה של "חדר" טמון בהבנה שמנקודת המבט של ילד בן חמש, הכליאה אינה טראומה; היא פשוט המציאות, העולם שהוא מקבל כמובן מאליו. ההתמודדות האמיתית של ג'ק היא עם ההשלכות של האמת – החל בעובדה שאימו שיקרה לו מאז שנולד וכלה בכאפה של הגודל וההמולה שהם העולם האמיתי. אלא שזה באמת רק חלק מהגדוּלה של הסרט הזה, כי האופן שבו דונהיו ואברהמסון מפענחים את ההתמודדות של האם הוא אפילו יותר מרשים במונחים של כתיבה ובימוי. ולגבי משחק – טוב, כנראה שהגיע הזמן לדבר על פסלים.

אני מאוהב בברי לרסון מאז הרצף המופלא־תרתי־משמע שלה ב־2013 – התפקיד הראשי ב־Short Term 12 הנהדר, והתפקידים הקטנים והמשובחים ב"דון ג'ון" ו־The Spectacular Now. ועדיין, מה שהיא עושה ב"חדר" תפס אותי לא מוכן. זאת הופעה שמעמידה אותה קילומטרים לפני כל אחת מהמתחרות שלה על פסלון השחקנית הטובה ביותר, שצריכה להילמד בבתי ספר למשחק. ובאשר לסרט כמכלול – ובכן, סוף סוף יש לי פייבוריט ל־28 בפברואר.

אני נוח לבכות בסרטים, אבל הרבה זמן לא קרה לי משהו כמו "חדר". זה סרט נפלא ונורא, מייאש ומסחרר, שלוקח על עצמו את אחת ממשימות הבימוי/ כתיבה הקשות ביותר – להקדיש זמן מסך כמעט שווה לטראומה ולפוסט־טראומה – ולא רק עומד במשימה, אלא מייצר שני חלקים מופתיים בתוך שלם שהוא הסרט האמריקאי הטוב ביותר שראיתי השנה.

קטע. אני תמיד מטיף לקולנוע תחילה, ו"מקס הזועם: כביש הזעם" היה ונשאר פיסת העשייה הקולנועית המושלמת ביותר משנת ייצור 2015. אבל אני גם מאמין שפרסים צריכים להיות מוענקים דרך פריזמה של חווית צפייה, ובהקשר הזה אין מתחרים ל"חדר". לעזאזל, הפעם האחרונה שבכיתי ככה בסרט הייתה כשראיתי את "האצ'יקו", וזה עוד היה חודש אחרי שקברתי את כלבי הבכור.

לני אברהמסון תפס את תשומת לבי ב"מה שריצ'רד עשה" וקנה את לבי ב"פרנק"; זה כמעט הגיוני שב"חדר" הוא ריסק לי את הלב.

ועוד 5 סרטים גדולים על הורות בתנאים בלתי אפשריים

the-pursuit-of-happyness

1) החיים יפים, 1997. אני לא זוכר מי היה מבקר הקולנוע הישראלי שכתב בשעתו על סרטו של רוברטו בניני את המילים "כמעט צ'פלין", אבל זה מדויק למדי. הסיפור על אב שמנסה להסתיר מבנו את זוועות השואה באמצעות הצגה של המתרחש כמשחק רב־משתתפים הוא בסיס לאחד הסרטים המרגשים ביותר שנעשו אי פעם על המלחמה ההיא

2) המרדף לאושר, 2006. וויל סמית ובנו ג'יידן מככבים בסרטו של האיטלקי גבריאל מוצ'ינו. זה סיפור אמיתי על גבר שאשתו נטשה אותו ואת בנו בדיוק כשמצבו הכלכלי דרדר אותו להומלסיות, אבל מוצ'ינו לא מדרדר את זה למקומות סוחטי דמעות בכוח. הפרס על האיפוק הזה הוא שלוש־ארבע סצנות שהצופה – טוב, לפחות הצופה הזה – בוכה בהן בהתנדבות. סרט נהדר

3) הילדים של מחר, 2006. בעתיד שבו המין האנושי מאבד את היכולת להביא ילדים, אישה אחת נכנסת להיריון כנגד כל הסיכויים. יצירת מופת של אלפונסו קוארון, מגובה בצילום מופתי של עמנואל לובצקי. בפסקול של "בלייד ראנר" יש קטע בשם "זיכרונות של ירוק", שמצליח להישמע בול כמו עולם ללא טבע; "הילדים של מחר" מצליח להיראות בול כמו עולם ללא ילדים

4) חייבים לדבר על קווין, 2011. הבמאית/ תסריטאית לין רמזי עומדת מאחורי היצירה הקשה הזאת על ילד רע (בעיקר עזרא מילר, אבל גם שחקנים נוספים בשלבים מוקדמים יותר בחייו של קווין). טילדה סווינטון אדירה בתפקיד האמא שיודעת שהיא יצרה מפלצת, אבל לא שוכחת שזאת המפלצת שלה. סרט שצריך לבוא עם אזהרת "לא לאנשים שמצפים לילד ראשון"

5) הבבדוק, 2014. ג'ניפר קנט כתבה וביימה את אחד מסרטי האימה הטובים של השנים האחרונות. אֶסי דייויס מגלמת אם חד־הורית שההתמודדות שלה עם מותו האלים של בעלה זוחלת לתוך התמודדות עם החרדות של בנה — ואז זוחלת לתוך האפשרות שהחשש שלו ממפלצת שמסתתרת בבית היא פחות עניין לפסיכולוג ויותר לפארא־פסיכולוג

Advertisements

3 תגובות ל-“אפשר לדבר רגע על הפייבוריט שלי לאוסקר?

  1. וואי, הזכרת לי את המרדף לאושר – הסרט הראשון שגרם לי לבכות כמו ילדה קטנה עם קוקיות, ועוד על טיסה טרנס אטלנטית באור מלא, כשכל המטוס מסתכל עלי.
    גם ביאסת אותי קצת כשהבנתי שהגעתי לסרט אחרי שראיתי את הפרומו וזה הרס לי. למרות שאמרתי לעצמי מהתחלה "דמיין שאתה לא יודע שהם בחדר", כי היה ברור שמי שלא ראה את הפרומו לא מבין עדיין מה הוא רואה, עדיין פספסתי את הניואנס שהבן בכלל נראה כמו בת בדקות הראשונות. אז כיף לך מאוד שהצלחת לצפות בסרט בלי ספוילרים…

    • שנים, שנים אני אומר לבוא לסרטים הכי בתול שאפשר מבחינת מידע. טריילרים רק הורסים, כנ"ל מבקרים, ואת הספר תמיד אפשר לקרוא אחרי. לפני זה ציונים ב-imdb ו-rotten tomatoes, וזהו.

  2. הספר אדיר! עשה לי את אותן תחושות שדיברת עליהן לגבי הסרט. לא ידעתי כלום ורגע הבריחה שלו מהחדר הכתה אותי בהלם. עכשיו אני לא יודע אם הסרט שווה צפייה אחרי הספר. לא ראיתי הרבה סרטים ברמה של הספר שעל פיו הם צולמו. אולי שווה למצוא מישהו שלא יודע כלום וללכת איתו רק בשביל לראות את התגובות שלו…לחוות את הראשוניות דרכו..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s