ג'ון, פול, ג'ורג', רינגו וסטיבן

BridgeofSpiesReviewHeader

"מה אמרת על עיסאווי?"

כשעמדתי על דעתי, או מה שלדעתי הייתה דעתי, קינאתי בהורים שלי על הזכות שהייתה להם להתבגר עם הביטלס. סיפור להמחשה: את ירח הדבש שלהם ליווה Because, שהיה אז שיר חם מהתנור של לנון ומקרטני. מישהו מחוץ לחלון של המלון שלהם השמיע אותו לעצמו שוב ושוב בדיוק כשהם נהיו אדון וגברת.

אז כן, להוריי היה מזל עם ארבעה חבר'ה מליברפול, אבל היום אני חושב שלבן שלהם היה לא פחות מזל עם יהודי אחד מסינסנטי. אולי יותר מזל, מפני שהביטלס נמשכו שבע שנים. ספילברג נמשך מאז שנות ה־70, ומאז 1981 – "שודדי התיבה האבודה" – אני חווה אותו בזמן אמת. יום הולדת שמונה עם "אי.טי"? זה לא פחות זכיר מליל כלולות עם Abbey Road.

האייטיז היו העשור הגדול ביותר של סרטי ילדים אי פעם, כולל העתיד, ולספילברג היה חלק עצום בזה. אבל התחושה של להתבגר בנוכחותה של גאונות קשורה ישירות לזה שמאז שנות ה־90 הוא עושה גם את הסרטים הכי טובים למבוגרים. את "שינדלר" ואת "ראיין", את "תפוס אותי אם תוכל" ואת "מלחמת העולמות", את "לינקולן" ועכשיו את "גשר המרגלים".

טום הנקס הוא ג'יימס דונובן, עורך דין שהתמחה בביטוח כשנפל עליו התיק – תרתי משמע – של הגנה על רודולף אָבֶּל, שנחשד כמרגל סובייטי בשיא המלחמה הקרה. מארק ריילאנס, בתפקיד של פעם בחיים, מגלם את אבל ובתכלס את המרגל; אנחנו יודעים שהוא אשם מהסצנה הראשונה גם אם לא שמענו מעולם על האיש האמיתי שהוא היה. ובכל מקרה, הפוקוס של "גשר המרגלים" הוא במקום אחר: בעסקת חילופי השבויים בין הסובייטים לאמריקאים, אָבֶּל תמורת טייס היו־2 השבוי פרנסיס גארי פאוורס.

"גשר המרגלים" הוא ספילברג במצב הרוח של "לינקולן": ההיסטוריה נעשית כאן באינטראקציות של אחד על אחד, במהלכים מונעי־אופי של אנשים שאתרע מזלם או תפקידם לקחת החלטות קשות. שוב כמו "לינקולן", הסרט הזה דברני אך מבדר, נמנע כמעט לחלוטין מזיקוקין קולנועיים שספילברג מסוגל לייצר כל כך בקלות. ובניגוד ל"לינקולן", כמעט שאין כאן פאתוס. רק סיפור טוב שמסופר היטב. הכי היטב בביזנס.

שיהיה ברור, זה לא "סרט על המלחמה הקרה" יותר מש"שינדלר" היה "סרט על השואה" (עזבו, לא כדאי שאני אתחיל לגביו, מעצבן אותי איך שרוב הישראלים רואים את היצירה הזאת): בשני המקרים מדובר בבידוד של מקרה פרטי בתוך סיטואציה קיצונית שיכולה להיווצר רק בנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה. פרט שמעיד על הכלל, אם תרצו, ומצייר מבפנים את התמונה הגדולה.

אני, ביום השקת הרכבת הקלה

"בשביל היסטוריה יש צורך במצלמה עם שתי עדשות", כתב ג'ון אירווינג בנובלה The 158 Pound Marriage. "עדשה צרה לצילום ממרחק ועדשה לצילום קלוז אפ עם פוקוס מדויק וחודר. אתה יכול לשכוח מעדשה רחבה; שום זווית אינה רחבה מספיק". "גשר המרגלים" הוא הציווי הזה הלכה למעשה, ועל כך מגיע קרדיט שווה בשווה לספילברג, לתסריטאים שלו – מט צ'רמן והאחים כהן – ולכוכב שלו הנקס, הגו טו גאי של ספילברג לתפקיד "האדם הרגיל בנסיבות הלא רגילות", ג'וב שפעם־פעם היה של ריצ'רד דרייפוס.

הרעיון של "האיש העומד" הוא קטע שלם בסרט הזה, אבל לא באתי לספיילר: אומר רק שהלקוח הסובייטי מגדיר ככה את עורך הדין האמריקאי שלו, ואוסיף רק שאני תוהה אם ספילברג רוקח פה טרילוגיית "איש עומד" כפי שיצר בשעתו את טרילוגיית האדם הנרדף שלו – "אינטליגנציה מלאכותית", "תפוס אותי אם תוכל" ו"דו"ח מיוחד". כל העניין ב"לינקולן" היה העמידה של הנשיא על העקרונות שלו, גם אם לעמוד פירושו לתחמן את המערכת ולעקם את הכללים; ב"גשר המרגלים" אפשר לתאר את עו"ד דונובן במילים דומות מאוד.

ספילברג לא מתחמן אותנו. כמו שהוא מדווח לנו מראש על אשמתו של הנאשם בריגול, ככה הוא מצהיר כבר באקספוזיציה שאנחנו הולכים לעסקת חילופי שבויים. "גשר המרגלים" הוא על האמנות שברקיחת עסקה כזאת, ההליכה על חבל דק מאוד בין שתי מעצמות זעופות. הקסם של "לינקולן" היה בפרקטיקה של הפוליטיקה; הכוח של "גשר המרגלים" הוא באקרובטיקה של הדיפלומטיה. העובדה שזה מרתק לאורך 135 דקות, בלי טוויסטים זולים וכאמור גם בלי זיקוקים, היא עדות לבגרות של ספילברג בנקודה הזאת בקריירה שלו.

אורי קליין עמד לאחרונה על ההבדל שבין מאסטרפיס ליצירת מופת, והרגשתי שהוא גנב לי רעיון שכבר שנים מציק לי, קרי ההבדל בין הדגש שהאנגלית שמה על היוצר (כמו ב"מאסטר") לבין הדגש העברי על היצירה (נו, כמו ב"יצירת"). רק כדי להשלים את המחשבה, "גשר המרגלים" אולי אינו יצירת מופת, אבל הוא חד משמעית פיס של מאסטר.

"שפה קולנועית" הוא צירוף מאוס, אלא שאחרי ספילברג טוב אי אפשר שלא להשתמש בו: כן, הקולנוע הוא בול שפה. המילים שלו הם שוטים, הפסיקים תנועות מצלמה, הנקודות קאטים. ואחרי יותר מ־40 שנה בביזנס, אף אחד לא שולט בתחביר של השפה הזאת ובדקדוק הפנימי שלה כמו היהודי ההוא מסינסנטי. אחרי כל השנים האלה, המנעד לבדו נעשה לא נתפס: ההתעלות של "מפגשים מהסוג השלישי", התמימות של "אי.טי", האלימות של "ראיין", הפוליטיקה של "לינקולן", הלוליינות של "גשר המרגלים".

דור הבמאים של היום הוא הדור שלי, אנשים שגדלו על ספילברג. אם הדור הזה עומד על כתפיו של ענק ובכל זאת לא מצליח להיות יותר גבוה ממנו, אז אני חוזר: אין לי מה לקנא בהורים שלי. לי יצא להתבגר עם סטיבן ספילברג, והוא אפילו לא התפרק אחרי שבע שנים.

url

"ואם הם ידיחו את טיטי?"

5 דרכים קולנועיות להסביר לצעירים את המלחמה הקרה בלי לייבש להם את התחת

1) ד"ר סטריינג'לאב, 1964. יצירת המופת של סטנלי קובריק נשארה נורא מצחיקה מצד אחד, והאלמנטים האפלים שלה נראים היום פחות מאיימים מצד שני – אחרי הכל, אנחנו נהנים עכשיו מהשקט שבין המלחמה הקרה הראשונה לשנייה. אבל עזבו נבואות זעם: בין המדען הנאצי המטורלל לקצין הבריטי המיושב, ההופעה של פיטר סלרס לבדה הופכת את "סטריינג'לאב" לשיעור ההיסטוריה הכי כיפי בהיסטוריה

2) משחקי מלחמה, 1983. ברור, ברור, קודם תצטרכו להסביר לילדים שהמחשבים השתנו קצת מאז תחילת שנות ה־80. אבל שלושה דברים הופכים את הסרט המקסים הזה של ג'ון בדהאם לעל־זמני: ההופעה של מתיו ברודריק, סצנת "ג'ושוע" (לא ראיתם? לא אספיילר לכם), והמסר האנטי־מלחמתי הנאיבי אך הכל כך שובה שלו – המסקנה בלתי נמנעת שבמלחמה יש רק שני צדדים מפסידים

3) ללא מוצא, 1987. המותחן האלגנטי והאינטליגנטי הזה מעולם לא זכה לכבוד הראוי לו. רוג'ר דונלדסון היטיב לביים את הסיפור על איש חיל הים (קווין קוסטנר הצעיר והכריזמטי לאללה) שמתחיל לעבוד בפנטגון ומוצא את עצמו בעיצומו של טיוח רצח, ולא סתם, אלא בביצוע שר ההגנה (ג'ין הקמן). "ללא מוצא" הוא סרט שהמלחמה הקרה היא לכאורה הרקע שלו, אבל רק לכאורה – ואם צפיתם בו, אני בטוח שאתם זוכרים למה

4) המרדף אחר אוקטובר האדום, 1990. נכתב והופק בשלהי המלחמה הקרה, הופץ אחריה, ובשבילי תמיד יהיה המותחן הגדול האחרון של ימי מסך הברזל. טום קלנסי כתב סיפור מהודק על מפקד צוללת רוסי (שון קונרי) שאולי כן ואולי לא רוצה לערוק למערב, אלק בולדווין עשה את שלו בתפקיד תחקירן ה־CIA שנקלע לדרמה, ועל הכל ניצח הבמאי ג'ון מקטירנן, שחזר על הקונץ שלו מ"מת לחיות" ויצר מותחן אקשן עם חיי מדף נצחיים

5) ענק הברזל, 1999. כנראה סרט האנימציה הטוב ביותר של שנות ה־90. בראד בירד, שמאוחר יותר יביא לנו "משפחת סופר־על" ואת "רטטוי", ביים בעדינות הראויה את המעשייה על ילד שמוצא חבר בדמות רובוט מהחלל. אבל זה ממש לא "אי.טי": אנחנו ב־1957, המלחמה הקרה בשיאה והחבר מכוכב אחר הוא נשק נחשק. אם הילדים שלכם מספיק גדולים, צפו במקור עם קולותיהם של וין דיזל וג'ניפר אניסטון

*מה שקראתם כאן הוא גירסת במאי לביקורת החפוזה שלי על "גשר המרגלים" שפורסמה בפנאי פלוס, 26.11.15

Advertisements

2 תגובות ל-“ג'ון, פול, ג'ורג', רינגו וסטיבן

  1. ביקורת מצוינת, רואים שספילברג הוא הבמאי האהוב עלייך (אני לא טועה, נכון?). עוד לא יצא לי לראות את הסרט, אבל אני מאוד אוהב את הקו החדש הזה שספילברג התחיל עם "לינקולן" ולפי מה שאני מבין ממשיך גם עם "גשר המרגלים".

  2. תודה. וכן, אפשר בהחלט לומר שספילברג הוא הבמאי האהוב עליי. אהבה היא חד משמעית מילת המפתח כאן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s