"דדפול", טיעוני ההגנה

deadpool-dmc_2670_v068_matte.1045_rgb_wide-1a6509acc4d6759a0ae466905cc75396e151b233-s900-c85

הנה שלושה דברים שלא אהבתי ב"דדפול":

1. בפרפראזה על ההוא מ"אמדאוס" שמתלונן על "יותר מדי צלילים", בסרט הזה יש יותר מדי בדיחות. ספציפית בדיחות מילוליות: הן תוקפות אותך פעמיים־חמש בדקה, וזה נהיה מתיש. חוץ מזה, יותר מדי גאגים מזכירים את הרפרנסים התרבותיים של "איש משפחה" ו/או את הומור הכולם־נשמעים־כמו־גיקים האופייני לג'וס ווידון. זאת בעיה בסרט שכל הקטע שלו זה להיות משהו אחר לגמרי. משהו פרש.

2. למעט סצנת פתיחה שהיא לא פחות מאינסטנט־קלאסיקה – לראיה, אני לא זוכר מקרה אחר של כותרות פתיחה שמהוות ספוילר – הקולנוע של "דדפול" רחוק מלהיות מסעיר. צילום סטנדרטי, עריכה סאב־סטנדרטית, אפקטים אשכרה רעים (לא כולם, אבל דמות ה־CGI של קולוסוס היא ממש להתעורר בצווחות בשנת 2003). זה הגיוני בהתחשב בכך שזה סרט ביכורים של הבמאי טים מילר, ולא הגיוני כי מילר הוא איש אפקטים מיוחדים. על כל פנים, לא אהבתי את הקולנוע של דדפול. לסרט עם גרוב כל כך חריג מגיע משהו מיוחד גם באופן שהוא הגרוב הזה מוגש לנו.

3. מה, מה מוזיקת אייטיז. זאת הייתה הברקה חד פעמית ב"שומרי הגלקסיה", ואפילו בפרנצ'ייז ההוא זה יעצבן אם יעשו את זה שוב. אנא.

הבינג סד דט, כשנתבקשתי למסור לטבלת המבקרים של "סינמסקופ" את הציון שלי ל"דדפול", מסרתי ארבעה כוכבים. הייתי בטוח שזה יהיה קרוב מאוד לממוצע, אבל זה כוכב שלם מעליו. אז הנה כאמור הסנגוריה שהסרט הזה ראוי לה למרות כל האמור לעיל, ואת טיעוני ההגנה ניתן לסכם בשתי מילים בשפת אימו: It delivers.

"דדפול" מציג את עצמו מהשנייה הראשונה כסרט אנטי־גיבור־על. זה דבר שראינו גם ב"כרוניקה בזמן אמת" האדיר, סרט שכל הקטע שלו זה חבר'ה שמקבלים כוחות־על ולא עושים איתם שום דבר גיבורי, אבל אי אפשר להשוות סרט קטנטן כמו "כרוניקה" – ג'וש טראנק הרים אותו ב־12 מיליון דולר – לסרט על גיבור מהארסנל של מארוול בהפקת 60 מיליון דולר של אולפני פוקס. יודעים מה, עזבו את ה־60 מיליון, דגש על פוקס: "דדפול" הוא ספין אוף של פרנצ'ייז אקס־מן, שזה כל מה שיש לפוקס למכור בתחום סרטי הקומיקס. לסכן את טוהר המידות שלו עם סרט בעל דירוג R זה קטע בפני עצמו; ללכת עד הסוף עם ה־R, זה בכלל לא נתפס.

אני לא רוצה לעשות ספוילרים בלתי נסלחים, אבל את זה אגיד: זוכרים את "הנקוק", הפעם האחרונה שהפקה הוליוודית מרכזית ניסתה למכור את עצמה כסרט על אנטי־גיבור קומיקס? אז שם זה החזיק ככה 40 דקות עד שהפרסונה הרגילה של וויל סמית השתלטה על העניינים והכל התחרבן. בסופם של קרדיטים, פיטר ברג עשה סרט על סופר־הירו לא מאוד מנומס. אבל טים מילר? הוא הלך ועשה סרט על לא־גיבור. עד הסוף. עד הסצנה שבה כל הצ'יפים מונחים על השולחן, האופי של ווייד/ דדפול עומד למבחן האולטימטיבי, ו – אל תדאגו, אמרנו בלי ספוילרים – וואלה עומד.

"דדפול" הצחיק אותי בקול רם, אבל רק חלק מהזמן; "דדפול" סחף אותי, אבל בעיקר בשליש האמצעי שלו, בשלב סיפור ההתהוות; ו"דדפול" כאמור אכזב אותי לפחות בשלושה אופנים שונים. אבל לכל אורכו הרגשתי את הפייאוף על ההבטחה, את התחושה של צ'מע, זה באמת אחר. באמת סרט עם רייטינג R על כל המשתמע מזה, ומה לעשות שמשתמע מזה יותר מהחירות להשתמש במילים מהשורש פ.א.ק.

אני רוצה לצפות שוב ב"דדפול". זה לא קרה לי בסרט קומיקס מאז "שומרי הגלקסיה", ובגלל זה נתתי לו ארבעה כוכבים. באתי כי הבטיחו לי בפוסטר שזה על גיבור מזוין, וזה בדיוק מה שקיבלתי. כל השאר פרטים שוליים.

Advertisements

2 תגובות ל-“"דדפול", טיעוני ההגנה

  1. מעניין למה הוא מושך כל כך הרבה תשומת לב. הסרט עם הבאזז הכי גדול בשנתיים-שלוש האחרונות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s