נו יופי

revenant

הישרדות בתנאים בלתי אפשריים. אבדן של ילד. התמודדות לא רק עם השאלה איך ממשיכים מכאן, אלא גם עם התהייה בשביל מה להמשיך מכאן. מוטיב של לידה מחדש. צילום פנומנלי של עמנואל לובצקי. עבודת בימוי מרשימה של איך קוראים לו, המקסיקני ההוא. איזה סרט ענק זה "כח משיכה".

בערך שעה ורבע לתוך "האיש שנולד מחדש" התחלתי לחשוב על המכנים המשותפים לסרטו החדש של אלחנדרו גונסלס איניאריטו ולסרט האחרון של בן ארצו אלפונסו קוארון, ובדיעבד זה היה הרגע המדויק שבו איניאריטו איבד אותי. שבו "האיש שנולד מחדש" נכנס מבחינתי למגירה שבה אני שומר את "12 שנים של עבדות": סרט שלעולם לא אשכח שראיתי, ולנצח אתהה בשביל מה ראיתי.

אוקיי, זה קצת לא הוגן. "האיש" הוא סרט טוב בהרבה מ"12 שנים", וזה בגלל מרכיב שיש בשפע בראשון ונעדר מהשני: הקולנוע. אם שיתוף הפעולה בין איניאריטו ללובצקי היה מרשים ב"בירדמן", הרי שהוא לגמרי מטלטל ב"האיש שנולד מחדש" – או ליתר דיוק ברבע השעה הראשונה שלו, שהיא פיסה מושלמת של עשייה קולנועית. אני מתכוון לזה במובן המחייב ביותר: ההתחלה של הסרט הזה היא ללא פאקינג רבב. לובצקי, איניאריטו והעורך סטיבן מיריונה נותנים קונצרט של שליטה בקצב התרחשות, בעומק פריים ושדה, ביצירת מתח, בשאיבה של הצופה לתוך סיטואציה. מחיאות כפיים, אוסקרים אול אראונד. אלא שאחרי האקספוזיציה מתחיל הסרט, והוא ללא ספק החלק החלש של "האיש שנולד מחדש".

זה סיפור הישדרות, וככזה הוא הכי תמציתי שיכול להיות: לאונרדו דיקפריו הוא יו גלאס, איש שהיה באמת וגשש של משלחת ציידים שמסתובבת בהרי הרוקי ב־1823. כשדובת גריזלי תוקפת את גלאס ומשאירה אותו חצי מת, נלקחת החלטה: צייד אחד (טום הארדי) ובנו של גלאס יישארו במקום עד שיישאר רק לקבור את הגשש. אלא שהוא מבושש להתפגר, והצייד שאמור להגן עליו מחליט לעשות מעשה: הוא מחסל את הבן ונוטש את האב.

מכאן וכמעט עד לישורת האחרונה, "האיש שנולד מחדש" הוא כרוניקה של הישרדות בשלג. אם גם אימא שלכם אומרת "קר לי לראות אותך", אז זאת גם המחמאה הכי גדולה שמגיעה לסרט הזה: קר לראות אותו. אפילו לא צריך להכיר את כל הסיפורים שההפקה הזאת סיפקה, לרבות ההכחשה המשעשעת ביותר בהיסטוריה של הקולנוע – "לא, לאונרדו דיקפריו לא באמת נאנס בידי דובה" – כדי להבחין שיש כאן הרבה יותר משחקן שמגלם איש שורד. זה כנראה הדבר הכי קרוב להישרדות מתועדת של כוכב קולנוע שנראה אי פעם, ובסצנות הקיצונית ביותר שלו, "האיש שנולד מחדש" חוקק בזיכרון רגעים קשים מאוד (וכמובן גם מרהיבים מאוד, כי לובצקי הזה הוא גאון בסדרי גודל איינשטייניים).

אז גלאס קופא וגלאס שורד וגלאס ישן בתוך סוס – הו כן – ואיפשהו במחצית השנייה של 156 דקות האלה זה נהיה רעש לבן, תרתי משמע. כאמור, זה גם המקום שבו איניאריטו איבד אותי והתחלתי לחשוב על "כח משיכה" ואחר כך על "12 שנים של עבדות". הראשון עלה בדעתי כי באמת שיש המון קווים מקבילים, והשני מפני שגם הוא עוסק באיש שאוכל כל כך הרבה חרא שזה נהיה רעש לבן.

אני כותב את הביקורת הזאת כמעט שבועיים אחרי הצפייה. קיוויתי שהזמן יעשה אותי נחרץ יותר, אבל אני אמביוולנטי כשהייתי חצי דקה אחרי שנגמר: הסרט הזה מקזז פתיחה מושלמת עם סוף מקושקש, סינמטוגרפיה עילאית עם שעמום זוחל, (עוד) הופעה שבה דיקפריו לא מצליח לשכנע אותי שהוא קשוח ו(עוד) הוכחה לכך שטום הארדי הוא גדול השחקנים בדורו. הייתי מאושר אילו איניאריטו היה מלהק את שני התפקידים המרכזיים שלו בדיוק להפך – הארדי להישרדות, ליאו למניאק – אבל זה לא באמת היה משנה את סך כל החוויה.

הסרט הזה מרהיב, הסרט הזה זכיר, אבל הסרט הזה חלול. חלול כמו סוס שהוציאו ממנו את הקרביים כדי לבלות בתוכו את הלילה.

וכעת, 5 סרטי אדם־נגד־טבע שכל אדם צריך לראות

The Grey

1) סירת הצלה, 1944. ג'ון סטיינבק כתב ואלפרד היצ'קוק ביים סיפור על תשעה שתקועים יחד בסירה לאחר שטורפדו הטביע את הספינה של שמונה מהם; התשיעי הוא אחד מאלה שהטביעו אותה. "סירת הצלה" הוא סרט שבו האדם מתמודד לא רק נגד הטבע אלא גם נגד טבע האדם, מוטיב שמיד ישוב בכותר הבא

2) לחיות, 1993. אינסטנט קלאסי בדרכו, הסרט הזה של פרנק מרשל על קבוצת הרוגבי מאורוגוואי שהמטוס שלה התרסק בהרי האנדים. זה סיפור מאוד אמיתי, ומרשל והתסריטאי ג'ון פטריק שנלי עושים את הדבר הנכון ולא שופטים את המעורבים באקט שבגללו הפך הסיפור הזה למפורסם כל כך – הישרדות באמצעות קניבליזם

3) להתחיל מחדש, 2000. רוברט זמקיס פורט את הקטע הקלאסי של אדם־על־אי לפרוטות של מכניקה, של התמודדויות קטנות ויומיומיות, וטום הנקס – באחד התפקידים הגדולים בקריירה המפוארת שלו – נטמע לגמרי בתוך האיש הזה שמאבד קשר למציאות דווקא ככל שההישרדות באה לו יותר בקלות. מאסטרפיס

4) עד קצה העולם, 2007. הסרט הכי טוב של שון פן כבמאי. זה הסיפור האמיתי של כריסטופר מקנדלס, סטודנט שהחליט להתבודד באלסקה בלי להבין את ההשלכות של ההרפתקה הזאת, אבל פן מפתיע ומדגיש דווקא את בני האדם המעטים שמקנדלס פגש בדרכו בבחינת "אנשים טובים באמצע הדרך". אמיל הירש פגז בתפקיד הראשי

5) שטח פראי, 2011. וזה הסרט הטוב ביותר בסדרה הלא מוכרזת "ליאם ניסן הזה הוא בחור קשוח". ג'ו קרנהן ביים סרט שמזכיר את "גברים במלכודת", רק עם זאבים במקום רדנקס: אנחנו שוב באלסקה, וניסן מוביל קבוצה של קודחי נפט שהמטוס שלה התרסק בלב טריטוריה של להקת זאבים. כמעט גנרי, אבל לעזאזל, כל כך טוב

פורסם בפנאי פלוס, 21.1.16

Advertisements

5 תגובות ל-“נו יופי

  1. תודה לך על זה. הגיע הזמן שמישהו יחזיר קצת פרופורציות לסרט הזה. נכון שהצילום פנומנאלי ונכון שליאו הנקניק אשכרה נאלץ לצאת מתוך דוגמנית על כלשהי כדי להיכנס לתפקיד אבל ראבאק – איזה היסחפות.

  2. תודה לך על זה. הגיע הזמן שמישהו יוציא קצת אוויר מהבלון הזה. נכון שהצילום פנומנאלי ונכון שליאו הנקניק אשכרה נאלץ לצאת מדוגמנית-על כלשהי כדי להיכנס לתפקיד – אבל ראבאק איזה היסחפות גלובאלית. שלוש סצינות לפנים, המון שלג וכמה פירורי נרטיב אה-לה 'הורים וילדים' בשביל העומק.

  3. מממ… פאדיחה משהו. אחת התגובות לא היתה אמורה להיות כאן. זו שפחות שנונה. כוס עמק המקסיקנים האלה.

  4. סרט אחד ששכחת להכניס לרשימת ה "חמישה דומים" הוא האחרון של רוברט רדפורד. ALL is lost של ג'יי סי שאנדור.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s