1) המערבון הטוב ביותר: "שומרי הגלקסיה". בחודש שעבר המלצתי לכם על המערבונים האירופיים The Salvation ו־The Dark Valley, ובשנת הבציר 2014 גם יצא מאוסטרליה המערבון הפוסט־אפוקליפטי המצוין The Rover. אבל תכלס, סרט הקאובויים הכי טוב של השנה שחלפה מתרחש בחלל החיצון.
"מלחמת הכוכבים" המקורי הופץ בישראל תחת הסלוגן "מערבון בחלל — סרט שכולו 'כיף'" (המרכאות במקור), אבל שומרי הגלקסיה הוא־הוא המערבון בחלל, ספציפית מתת־הסוגה שבה חבורת אקדוחנים מצילה את העיירה. קבוצה של לוחמים שהדבק העיקרי שלה הוא הדבר הנכון לעשות, גם אם במקרה הזה אין עיירה להציל אלא גלקסיה להושיע.
סרטו של ג'יימס גאן גרם לי לפתח תיאוריה שלמה על זה שסרט הסופר־הירו הוא היורש החוקי של המערבון, בדיוק מפני שהמשותף לכל גיבורי העל הוא גם המשותף לכל הקאובויים: יש להם יכולת שאין לכלל האוכלוסייה, והם ממנפים אותה כדי לעזור לה מתוקף אותו ציווי מוסרי — הדבר הנכון לעשות. מהבחינה הזאת, תודו שיש דמיון עצום בין השריף שנותר לבדו בצהרי היום לסופרמן שעושה ברבאקונץ והופך את גופו לחלק ממסילת הברזל כדי שהרכבת תעבור בשלום.
2) פרס הליהוק: לארי מייפילד, "נעלמת". שנים אני טוען שצריך להיות אוסקר על ליהוק, ואחרי העבודה הזאת של לארי מייפילד — המלהק הקבוע של במאי "נעלמת" דייויד פינצ'ר — ממש נמאס לי להיות צודק. פשוט תראו איזו סדרה של פגיעות בול: רוזמונד פייק, ניל פטריק האריס, פטריק פוגיט, טיילר פרי (כן כן, טיילר פרי ההוא) — ומעל כולם בן אפלק, האיש שבפירוש נולד לשחק את ה"גבר שמתחשק לך לפוצץ לו את הפרצוף".
3) פרס ע"ש יאיר לפיד לתסתמו כבר עם הדת שלכם: "לוויתן". המועמד הרוסי לאוסקר האמיתי הוא כתב אישום נגד רוסיה הפוסט־קומוניסטית, וזה נמצא שם חד וברור (בכל זאת, סיפור על גבר כחול צווארון נגד מיני־אוליגרך). אלא שהבמאי אנדריי זוויאגינצב מגיש סעיפי אישום חמורים לא פחות נגד הכנסייה — ספציפית הפרבוסלבית, אבל תכלס נגד הנצרות בכלל. טקסטים אנטי דתיים לא שווים כלום כשהם באים מאנשים שלא יודעים כלום על דת, וזוויאגינצב הוא המקרה ההפוך: בתוך "לוויתן" שזורים רפרנסים לברית הישנה — בעיקר, אבל לא רק, לספר איוב — וכמובן גם החדשה, שמעידים על היכרות עמוקה עם החומר. וקשה להפריז בעוצמתם של אתיאיזם כשהוא מלומד ופסימיזם כשהוא מנוסה.
4) פרס מפעל חיים ע"ש נפתלי בנט: "צלף אמריקאי". סרטו החדש של קלינט איסטווד, על הצלף שהותיר אחריו הכי הרבה גופות בהיסטוריה של הצבא האמריקאי, הוא משהו שלא רואים כל שנה — סרט מלחמה אנטי־אנטי־מלחמתי. ממש ככה: ברדלי קופר מגלם אדם שהרג 160 איש על הלבן בעיניים, ולא הדמות שלו ולא הבמאי שלו מתכוונים להתנצל על זה.
תראו, אני עובד בעיתון שצריך לשלם כסף בשביל לקרוא אותו. אתם יכולים לנחש מאיזה צד של המפה הפוליטית אני כותב את השורות האלה. אבל אפילו בשביל עוכר שכמותי יש משהו מרענן בסרט שאין לו עניין לספר לנו שוב שהמלחמה היא גיהינום. שמציג גיבור מלחמה במובן המיושן של המילה.
5) פרס תפקיד הקול בסרט שאינו מצויר, אבל הוא כן על צייר: "מר טרנר". לא סרט גדול, הביופיק של מייק לי על הצייר וויליאם טרנר, אבל ההופעה של טימותי ספול בתפקיד הראשי שווה לבדה את מחיר הכרטיס. אני מתכוון, ההופעה הקולית של ספול: האיש גונח, נאנק, משתעל, משתנק, משהק, משתלבק ולרגע אחד אפילו מזמר. בי נשבעתי, מעולם לא האזנתי למנעד כזה. תזמורת של גוף אחד.
צילום: עמית יסעור
6) הסוף הכי טוב: "את לי לילה". הסרט הזה מצוין, אבל באמת שהסוף שלו עובר את הגבול אל הפנומנלי. ברור, ברור, לא תשמעו ממני מילה על מה שקורה שם. רק התפעמות כללית מהברקת הכתיבה, הבימוי והמשחק של התסריטאית־שחקנית לירון בן שלוש, בעלה הבמאי אסף קורמן ושחקנית המשנה — והזוכה בפרס אשת השנה ביקום בכלל — דאנה איבגי.
7) הסרט הכי טיפש על האיש הכי חכם: "משחק החיקוי". הביטוי Dumbing Down — אני מניח שבעברית אפשר ללכת על "הטפשה" — ממש נברא בשביל הסרט הזה. אלן טיורינג פחות או יותר המציא את המחשוב, אבל לא מנסים אפילו להסביר לנו מה בכלל עושה מכונת החישוב שלו; טיורינג הוא גם האיש שפיצח את צופן האניגמה, אבל לא טורחים לתת לנו מושג ירוק על פיתוח צפנים. דמיינו את "אפולו 13" בלי שום התייחסות לאתגרים ההנדסיים, או את "נפלאות התבונה" מינוס המתמטיקה. וחוץ מזה, אם עוד מישהו יגיד עוד משהו טוב על ההופעה של בנדיקט קמברבאץ', אני אצווח.
8) פרס מיוחד של חבר השופטים לסרט הכי טוב בהשוואה לאיך שהוא נראה בטריילר: "התיאוריה של הכל". אין ספק, "משחק החיקוי" הוא התאום המרושע של הביופיק על סטיבן הוקינג — סרט עם נתוני פתיחה הרבה פחות מבטיחים וטריילר הרבה יותר נורא.
ל"התיאוריה" יש בעיות משלו, אבל התסריטאי אנתוני מק'קרטן הצליח בדיוק איפה שכשל גרהם מור, תסריטאי "משחק החיקוי": בסעיף האמינות. זה די חשוב בסרט על איש שאתה אמור להאמין שהוא אמיתי.
9) פרס הכוריאוגרפיה: "בירדמן". זאת בעצם השנה השנייה ברציפות שאני מעניק לצלם עמנואל לובצקי את הפרס הזה, ובדיוק מאותן סיבות — השוט בן השעתיים שהוא "בירדמן" נראה כמו המשך ישיר לדברים הלא נתפסים שלובצקי עשה בשנה שעברה ב"כח משיכה".
נכון ש"בירדמן" הוא לא באמת שוט אחד — יש כאן שימוש מושכל בכמה קאטים בלתי נראים, ואני בטוח שעם צאת המייקינג־אוף נגלה שהשימוש הזה נרחב יותר מכפי שנדמה — אבל זאת סתם התקטננות. זה אגם הפאקינג ברבורים מה שלובצקי עושה עם המצלמה שלו.
10) פרס ה־Comeback Line: עדיין "בירדמן". ארבעה אנשים חתומים על התסריט הזה, אבל לבמה אני מזמין את הבמאי־כותב אלחנדרו גונזלס איניאריטו ואת שחקנית המשנה שלו, נעמי ווטס. וזה האוסקר־קליפ הזוכה בפרס שורת ההחזר, או פאנץ' התגובה או איך שלא תקראו לו: ג'ייק (זאק גאליפנאקיס) שואל את השחקנית האנונימית לזלי (ווטס) מאיפה לעזאזל היא מכירה שחקן מפורסם כמו מייק שיינר (אדוארד נורטון). כאן לוקחת ווטס פאוזה, מגלגלת עיניים ומשיבה: "אנחנו חולקים פות".
11) אות שיתוף הפעולה בין הצורה והתוכן: "וויפלאש". אין דבר שמקסים אותי יותר מאשר עשייה קולנועית שנובעת מתוך הסיפור שהיא מספרת. נגיד, המצלמה בגובה עיני ילד ב"אי.טי". נגיד, אותו מחול בשלושה ממדים של לובצקי ב"כח משיכה", מצלמה נטולת אוריינטציה בסרט על אישה שמאבדת את כל האוריינטציות האפשריות. והשנה נגיד העריכה של "וויפלאש".
זה סרט על מתופף, כלומר סרט על קצב, וגם סרט שכולו קצב. שכולו עריכה. עכשיו, עורכים מחונכים לחשוב שהם כמו שופטי ספורט — אם אף אחד לא שם לב לעבודה שלהם, סימן שהם עשו אותה כמו שצריך — אלא שזה היוצא מן הכלל. העריכה האדירה של טום קרוס מושכת את מלוא תשומת הלב, וזה בדיוק מה שצריך לעשות מכתיב הקצב בסרט על מכתיב קצב. פשוט לא נתפס שזה כמעט הקרדיט היחיד של קרוס כעורך ראשי — עד היום הוא עבד כמעט רק כעוזר לעורך או כעורך שני — ועוד יותר פסיכי שזה רק קרדיט הבימוי־אורך־מלא השני של דמיאן צ'אזל.
12) מדליית הקונץ: "פוקס־קצ'ר". שלושה עורכים חתומים כאן — ג'יי קסידי, סטיוארט לוי וקונור או'ניל — והראשון הוא מהבכירים בתחומו ("חלום אמריקאי", "עד קצה העולם"). אבל אין לי מושג מי מהם המציא את הטריק הכי נבון ב"פוקס־קצ'ר", אז קרדיט לכולם.
שימו לב לזה כשאתם צופים בסרטו של בנט מילר: כל שוט בו נמשך טיפה יותר מכפי שמחייבת עריכה מסורתית. סטיב קארל כבר הגיב, אבל אנחנו נשארים איתו עוד רגע קל; קרב ההיאבקות כבר הסתיים, אבל הנה עוד שבריר שנייה ממנו. להשהיה הזאת, ההיפך הגמור מההיפר־קצב של "וויפלאש", יש חלק גדול באווירה המלחיצה־משונה של "פוקס־קצ'ר". חבל שהסרט הזה לא מקבל את הכבוד הראוי לו, שלא לדבר על איך שהשם שלו נראה בעברית.
13) עיטור הטון: "חיית הלילה". מבחינתי מדובר ביצירה־אחות הן ל"פוקס־קצ'ר" והן ל"נעלמת", אם כי הקשר בין שלושת הסרטים האלה אינו נושאי או סיפורי; הקשר הוא הקור שמנשב מהם. זה תפס אותי כבר בשנה שעברה עם "ספרינג ברייקרס" ו"הורג אותם ברכות", והשנה זה אפילו הקצין עם שלושת הנ"לים: אופל מאוד לא אופייני לקולנוע האמריקאי. אופל וציניות ומנה גדושה של ייאוש.
"חיית הלילה", עוד סרט שהיה צריך לקבל הרבה יותר רספקט, הוא תמצית השחור הזה: ג'ייק ג'ילנהול מגלם (להפליא) אדם ללא מוסר, מצפון או אלוהים שעושה בוננזה מצילום — ואז כמעט בימוי — טרגדיות של אחרים. זאת סאטירה מצוינת על החברה והתקשורת האמריקאית, והיא מצטיינת במיוחד בדבר החמקמק הזה שנהוג לכנות "טון". אתם יודעים: הסך הכל שיוצרים הקצב, קשת הצבעים, סגנון הכתיבה ובימוי השחקנים. ללמד את זה אי אפשר, אבל דן גילרוי — ועוד בסרט הביכורים שלו — עשה בית ספר בדיוק לאמנות העדינה הזאת.
14) עדליון הכזה עוד לא היה: "מועד לפורענות". אם לא תפסתם אותו בפסטיבל הסרטים בחיפה או בשידור ב"יס 3", תעשו לעצמכם טובה. לכאורה מדובר בסרט כלא עם טוויסט — בן (ג'ק או'קונל) נכנס לכלא שבו אביו (בן מנדלסון) הוא האסיר הכי מפחיד — אבל הטוויסט האמיתי הוא שזה בכלל לא סרט כלא, לא משנה כמה Life Hacks של אסירים אנחנו רואים רק בחמש הדקות הראשונות.
"מועד לפורענות" (במקור Starred Up) הוא סרט על אריה וכפיר, על זכר אלפא שבכלוב שלו מסתובב פתאום איזה טוען לכתר, וכדי לסבך את העניינים זה דווקא הגור שלו. הבמאי דייוויד מקנזי קנה את לבי לפני כמה שנים עם יצירת המד"ב המופתית, הלירית והמאוד יוצאת דופן Perfect Sense; הייתי כמעט מתאכזב אם הוא לא היה פורץ גם את גבולות המעטפת של סרט הכלא.
15) פרס הסרט הלא דובר שפה זרה: "השבט". שלושת הסרטים דוברי הלא־אנגלית הטובים ביותר שראיתי השנה מגיעים כולם ממזרח אירופה: "אידה" מפולין, "לוויתן" מרוסיה ו"השבט" מאוקראינה. אלא שבניגוד לשניים הראשונים, השלישי אינו דובר שפה זרה. כלומר, הוא אינו דובר בכלל: כל הדיאלוג בסרטו של מירוסלב סלאבושפיטסקי (כן, מצטער על זה) מתנהל בשפת סימנים וללא תרגום.
"השבט" הוקרן כאן בפסטיבל הסרטים בחיפה ואין לי מושג אם יהיו לכם הזדמנויות נוספות לצפות בו, אבל לא סתם הוא זכה בפרס הגדול של שבוע המבקרים בפסטיבל קאן האחרון. זה סיפור על פנימייה לכבדי שמיעה ומה שקורה לגלריה קטנה של דמויות בתוכה, תת־תרבות אלימה ומייאשת של נערים שמלכתחילה אין להם הרבה תקווה. סרט עצום עם הישג נלווה עצום: 130 דקות של שפת סימנים בלי תרגום, ומבינים הכל. הייתי אומר, אפילו יותר ממה שרוצים להבין.
16) חור התולעת הכי מגניב: "6 גיבורים". טוב, האמת היא שזה לא בדיוק חור תולעת שגיבורי "6 גיבורים" נכנסים לתוכו בישורת האחרונה של הסרט. אבל ראשית, זה מאוד דומה. ושנית, זכותי להנפיץ קטגוריה רק כדי לרמז שכריסטופר נולאן הביא סתם חור תולעת מהתחת ב"בין כוכבים".
17) פרס המונולוג: "התבגרות". אני כל כך אוהב את הסרט הזה שאין לי לב לתת לו את "אוסקר האוסקר־קליפ", למרות שזה בדיוק מה שזה. אין מה לעשות: השיא הרגשי של "התבגרות" הוא בדיוק מהקטעים האלה שמקרינים בטקס כדי להמחיש על מה ולמה מועמד מאן דהו על מאן שלא יהיה.
אל תקראו הלאה אם עוד לא ראיתם, ואם כן, אז זוכרים? פטרישיה ארקט, שבדקות הראשונות של "התבגרות" עדיין לא רחוקה מאלבמה וורלי של "רומן על אמת", יושבת בדקות האחרונות שלו ושואלת איך זה שזה הכל. איך זה שרגע אחד את הבת של מישהו, וברגע הבא את אימא של מישהו שכבר עוזב את הבית.
איימי פולר וטינה פיי דייקו מאוד בטקס גלובוס הזהב: ב"התבגרות" מוכיחה ארקט ששחקנית כן יכולה למלא תפקידים בהוליווד אחרי גיל 40, כל עוד היא זכתה בהם לפני גיל 40. זאת בדיחה טובה על מציאות רעה, אבל זה גם המטען שהופך את המונולוג ההוא לחזק כל כך: הרי הוא בא לא רק מאישה שהרגע התבגרה על המסך לנגד עיניך, אלא גם משחקנית שלפני עשור וחצי הייתה כוכבת ענקית ועכשיו בקושי יש לה קריירה.
אני מקווה ש"התבגרות" של ריצ'רד לינקלייטר ייקח את האוסקר האמיתי (מבחינתי הוא מנצח בחוטם את "בירדמן", שלא נופל ממנו כהישג קולנועי, רק לא עובד כמוהו ברמה הרגשית), אבל זה לא באמת חשוב לי או בכלל. מה שכן חשוב, לי ובכלל, זה שפטרישיה ארקט תרוויח פסל קטן על תפקיד גדול.
פורסם בגיליון פברואר של בלייזר
החמישייה הקמרלינג 
האם "את לי לילה" הופץ עם כתוביות בשפה האנגלית? איך הוא תורגם?