המדריך לסיום סרטים

צילום: עמית יסעור

צילום: עמית יסעור

סרטים צריך לדעת לגמור. זאת אמנות בפני עצמה, תת־סעיף של סטורי־טלינג שלא בהכרח בא עם היכולת לספר את שני השלישים הראשונים של הסיפור הקולנועי. תראו את סטיבן ספילברג, גדול המספרים הקולנועיים: כמה פעמים הוא גמר אותנו בהתחלה וטלטל אותנו באמצע רק כדי לבאס אותנו בישורת האחרונה?

"את לי לילה", סרט הביכורים כבמאי של הבדרך־כלל־עורך אסף קורמן, מסתיים בכזאת עוצמה רגשית ודרמטית שכל החסרונות הקטנים שלו – החלטות כתיבה לא מנומקות, בימוי מצלמה חסר מעוף – פשוט בטלים. יצאתי מהסרט הזה בתחושה הנדירה, האדירה, שחוויתי משהו יוצא דופן. ועכשיו אני מתוסכל קצת, כי הרי דווקא על הסוף אני לא יכול לכתוב.

לירון בן־שלוש, אשתו של קורמן, כתבה את התסריט המבוסס על חומרים אוטוביוגרפיים ומככבת בתפקיד חלי, אחותה הגדולה של גבי (דאנה איבגי) הסובלת מפיגור. חלי היא כל עולמה של גבי, והשתיים האלה הן כל עולמו של "את לי לילה" עד שנכנס לתמונה גבר (יעקב זדה דניאל) שמפר את האיזון בדירה החיפאית הקטנה שלהן.

קאמרי היא כמעט מילה גדולה על הסרט הזה; מילה נכונה יותר תהיה אינטימי. קורמן, בן־שלוש ואיבגי – כל אחד בדרכו ובפינה המקצועית שלו – השכילו לייצר כאן רגעים אישיים כל כך מדויקים שלעתים קרובות הרגשתי לא כצופה בסרט אלא כמציצן. בשעת הצפייה לא ידעתי שיש כאן יסוד אוטוביוגרפי ולא היה לי מושג שהשחקנית הראשית פותחת צוהר לחייה, אבל אחרי שקראתי את העובדות האלה זה עשה לי הכי הרבה שכל בעולם. מכירים "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב"? אז כזה.

הגדוּלה של "את לי לילה" טמונה בסירוב העיקש של קורמן  ובן־שלוש להחליט בשבילנו מה נרגיש ומה נחשוב. אין כאן שום ניסיון לסחוט דמעות, למרות שאלוהים יודע כמה דמעות אפשר לסחוט מדמויות של בעלי מוגבלויות. רגע אחד מעורר הזדהות עם האומללות של גבי, ובמשנהו דווקא חלי היא זאת שמעוררת סימפטיה. זאת סיטואציה מורכבת שמטופלת בהתאם, לא במשיחות עבות אלא במכחולים הכי דקים בסט. בניואנסים.

אמרתי שלא מכתיבים לנו מה לחשוב, והאמת היא שבמובן מסוים לא מכריחים אותנו אפילו להפנים מידע. תסריטים רעים ובמאים עצלים מעבירים אינפורמציה כמו שהיא: פשוט נותנים לאחת הדמויות לספר לצופה את מה שהוא צריך לדעת, ויאללה אודרוב. בן־שלוש וקורמן, אפילו בצמתים העלילתיים הכי קריטיים, לא מאכילים בכפית. איך יצא ששתי האחיות האלה חיות לבדן למרות שיש להן אימא? למה חלי מקדישה (או מקריבה) את החירות שלה לטובת אחותה? ביתר שאת, מה בדיוק עובר לה בראש ברגעים האחרונים של הסרט? תחליטו לבד, אומרים לנו בן־שלוש וקורמן. תבינו לבד. או שלא תבינו, וגם זה יהיה בסדר גמור.

המציאות היא תסריטאית בינונית מאוד, וייתכן שרגעי החולשה בכתיבה של "את לי לילה" הם כאלה שנהירים לבן־שלוש מהחיים האמיתיים אבל לא באמת עוברים מסך. זה הצד השני של מדיניות האנחנו־לא־מסבירים: כמו שהיא עובדת מעולה בישורת האחרונה, ככה היא הופכת למשל את האם הנוכחת־נעדרת לתעלומה שאין לה ממש סיבה. אבל אתם יודעים מה? אם כמה רגעים לא מנומקים הם המחיר שצריך לשלם על תסריט כל כך רגיש, כל כך אינטליגנטי, אז זה דיל שאני חותם עליו בשמחה.

אין בסרט הזה עשייה קולנועית יוצאת דופן. המצלמה לא עושה שום דבר מעניין, הסאונד הוא בקושי פקטור, ואפילו העריכה – המגרש הביתי של קורמן – כמעט שמרנית. וזה לא מוריד ממנו כלום, כי "את לי לילה" הוא כולו הכתיבה והמשחק. כתיבה אדירה ומשחק שעושה לי עד עכשיו צמרמורת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s