אכזבת השנה, עכשיו בקולנוע

בתמונה: מנחם הורוביץ

בתמונה: מנחם הורוביץ

כמבקר קולנוע, "פנאי פלוס" נותן לי זכות גדולה: כמעט 1,300 מילים שבועיות לעשות בהן מה שבא לי. אלא ש"בין כוכבים" הוא סרט שקשה לי מאוד לכתוב עליו ביקורת הגונה, משלל סיבות שיובהרו להלן, וכך יצא ששני העמודים שלי במהדורה המודפסת (עכשיו בדוכנים. קחו גם בלייזר באותה הזדמנות) היו יותר כמו טיוטה לטקסט שאני מעלה כאן. ראו בזה התנצלות אם אתם שייכים למיעוט הקטן, אך הממש קטן, שקורא אותי בפרינט.

***

כשנודע שכריסטופר נולאן יביים את "בין כוכבים", נזכרתי בחלחלה ב"התחלה". נכון, נולאן הוא בחירה טבעית לבימוי תסריט מאת אחיו ג'ונתן (מה גם שהשניים חתומים ככותבים־שותפים על שני הבאטמנים הראשונים, על "יוקרה" ועל "ממנטו"). ונכון, אלף סרטים אכזבו אותי יותר מ"התחלה". אבל אף סרט לא אכזב אותי כמוהו: מבחינתי, נולאן קיבל 160 מיליון דולר בשביל לעשות סרט על חלומות וחזר עם שוט של בניין מתקפל. רגע בודד שהצליח לגרד את הפוטנציאל הוויזואלי של החלומות. רגע אחד ויחיד של "וואו" בתוך 148 דקות.

לצד הזיכרונות העדיין־טריים מהפספוס הוויזואלי המהדהד של "התחלה", ל"בין כוכבים" יש היסטוריה שאני לא יכול להתעלם ממנה: במקור זה היה "הפרויקט הבא של סטיבן ספילברג". לא מעט סרטים ענו בשנים האחרונות לתואר שבין המירכאות, כי ספילברג מרשה לעצמו בשלב הזה של הקריירה לדחות סרטים במשך שנים (עד שהם מבשילים כמו "לינקולן" או מחמיצים כמו "אינדיאנה ג'ונס 4"), ולפעמים לסגת מהם קומפלט (לא רק מ"בין כוכבים", אלא ממש לאחרונה גם מ"רובוקליפסה"). זה היה צריך להיות סרט המדע הבדיוני הראשון שלו מאז "מלחמת העולמות", כך שספילברגופיל כמוני כמעט פסול לעדות על התוצאה שהוציא מזה מישהו אחר. ומכיוון שאני בכל זאת עומד לעשות פה את השולה זקן, כל הנ"ל הוא בבחינת גילוי נאות.

טוב. עם המטען העודף הזה צפיתי ב"בין כוכבים", סרט על אב שנוטש את כדור הארץ הגוסס ואת ילדיו בחיפוש אחר בית חלופי למין האנושי. כדי לעשות את זה הוא צריך לעבור דרך חור תולעת שסופו בגלקסיה אחרת, כך שאפילו בלי ספוילרים יש לנו גם אפוקליפסה וגם תופעה (או ליתר דיוק תיאוריה) אסטרונומית להשתולל איתן ויזואלית. ונחשו מה: נולאן שוב חזר בדיוק עם רגע אחד. שוב מבנה ששובר את חוקי הפיזיקה — מעניין למה דווקא — שכמוהו לא ראינו בסרט, שבשבילו אנחנו הולכים לראות מדע בדיוני. רגע אחד בתוך 170 דקות. וזה שבאתי ערוך ומוכן לאפשרות הזאת, זה שבאתי עם הרבה יותר חששות מציפיות, לא מנע ממני להתאכזב עמוקות.

אז גבר בשם קופר (מת'יו מקונוהיי), לשעבר טייס של נאס"א, נבחר להוביל את משימת החיפוש אחר פלנטה חלופית במקום זו הגוססת. אלא שיש כאן בעיה שיכולה לספק חומר לשני פרקים של "המפץ הגדול" גב־אל־גב: בלב גלקסיית המטרה משתולל חור שחור שהקרבה אליו פותחת את קופת השרצים של תורת היחסות. במקרה קיצון, שעה אחת בחלק הלא נכון של הגלקסיה שווה לשבע שנים על פני כדור הארץ (לא הבנתם למה? אני ממליץ על "היפריון" מאת דן סימונס עם רעיון "חוב הזמן" שלו. או על ויקיפדיה). כך שיש כאן שתי ספירות לאחור: לא רק שכדור הארץ הולך למות, אלא שהתרופה עשויה להימצא מאוחר מדי עבור בני האדם שישרדו. לרבות הילדים לבית קופר.

המסע של קופר גוזר למעשה יתמות שנייה על ילדיו לאחר שאיבדו את אימם, ותופס רע במיוחד את הבת מרפי (הילדונת מקנזי פוי ומאוחר יותר ג'סיקה צ'סטיין, ללמדכם שהנולאנים הלכו חזק על תורת היחסות כמקדמת עלילה). בעצם, זה "בין כוכבים" וכל השאר הוא קרינת רקע: אבא שלי עזב אותי בשביל להציל את העולם. איך אני חיה עם זה?

התשובה היא הלב של "בין כוכבים", והוא פועם טוב וחזק. הקונפליקט מוציא את המיטב ממקונוהיי ומאוחר יותר גם מצ'סטיין, והוא גם מחלץ מהנולאנים לפחות שתי סצנות — אחת של צפייה בהקלטות ישנות והשנייה בהשתתפות אלן בורסטין, יותר מזה לא תוציאו ממני — באמת מרגשות. אבל בסופו של רולר יש פה סרט בן 170 דקות עם מנוע עלילתי לסיפור קצר בקושי. אן האת'ווי בתפקיד המדענית שיוצאת לדרך עם קופר, אביה (מייקל קיין) שהפיזיקה שלו מאפשרת את המסע מלכתחילה, קפטן ספינה שכבר עבר דרך חור התולעת (מט דיימון), אפילו אחיה של מרפי (קייסי אפלק בגרסה הבוגרת) — "בין כוכבים" מוצף תפקידים משמעותיים של שחקנים משמעותיים שלא תורמים כלום לסיפור ולא מקדמים בכלום את העלילה. הם לא מוסיפים עומק; הם מוסיפים רוחב. עובי.

"מה זאת אומרת שכחנו להביא חלב?"

"מה זאת אומרת שכחנו להביא חלב?"

ג'ון ליתגו, בתפקיד סבם של הילדים, הולך למשחק בייסבול בכדור הארץ הקמל ועומד על זכותו לאכול נקניקייה. האם זאת מחווה לדיאלוג הנקניקיות ה(בלתי) נשכח שלו עם רוי שיידר ב"2010"? אם כבר מדברים, האם הסיום של "בין כוכבים" הוא מחווה ל"2001"? אגב סיומים, האם זה מכוון שגם הסוף של "מפגשים מהסוג השלישי" וגם ההתחלה של"בין כוכבים" מספרים על אב שנוטש את ילדיו ועף לחלל החיצון? והאם זה מקרי שמת'יו מקונוהיי, שנשאר מאחור כשג'ודי פוסטר נכנסה לחור התולעת ב"קונטקט", הוא זה שנכנס הפעם לחור התולעת בעצמו? יכולתי להשתעשע שעות עם הטריוויה והמחוות, אלא שלא חזרתי מ"בין כוכבים" משועשע. חזרתי מתוסכל מסרט בן 170 דקות שהדלק הרקטי שלו בנוי להחזיק בקושי 100, מבולבל משטף של רעיונות שראיתי וקראתי באינספור מד"בים קודמים, ובעיקר מאוכזב מלטוס לגלקסיה אחרת ולמצוא שם ים שנראה כמו ים והר שנראה כמו הר.

אל תטעו לחשוב שב"בין כוכבים" הוא ניסיון כושל לייצר ספקטקל: הוא לחלוטין אי־ניסיון. נולאן הוא מספר סיפורים מוצלח, אבל הוא מעולם לא היה מאלה שמפילים לך את הלסת לרצפה עם איזה חזון ויזואלי. הוא תמיד נטה לריאליזם — זאת אולי הבשורה הכי מעניינת שהוא הביא לסדרת באטמן, למשל — ובראיונות שהעניק סביב "בין כוכבים" הבהיר שזאת הייתה הגישה שלו גם כאן. מה שאני פשוט לא מצליח להבין זה מי רוצה ריאליזם במדע הבדיוני שלו. בפנטזיה שלו.

אני הולך לראות מדע בדיוני מאותה סיבה שרואת החשבון דורותי בויד הלכה בעקבות סוכן השחקנים ג'רי מגווייר: כדי למצוא השראה. אם לא מהוויזואליה אז מהפילוסופיה, אלא שגם היא לא מספיק מעניינת במקרה הזה. בלי להיכנס להשפעה של זה על העלילה, הנולאנים החליטו שבאבן־נייר־ומספריים הקוסמי, הגרביטציה מנצחת את ממד הזמן. זה נחמד, כי למדע הלא־בדיוני יש עדיין המון שאלות פתוחות על הכבידה, אבל זה לא רעיון שמחזיק סרט. כל שכן 170 דקות של סרט. זה פשוט עניין של סקאלה, של רוחב יריעה: קובריק נזקק להרבה פחות דקות בשביל לפתח את הרעיון שהאדם קיבל את האינטליגנציה שלו בהשאלה, ותתת פיקוח. זאת פילוסופיית מד"ב גדולה. הנולאנים מצטטים בלי סוף מ"2001" (וכאמור, אני חושד שגם מ"2010"), ויוצאים חיקוי חיוור ברגעים הפחות טובים ומחווה חלולה ברגעים היותר.

בסיכומה של צפייה, "בין כוכבים" בשבילי הוא שתי סצנות מרגשות, רגע אחד של וואו, רעיון פילוסופי־פיזיקלי שרירותי אך נחמד והמון דמויות ודיאלוגים שחוזרים וטוחנים את הקונפליקטים הפשוטים שבבסיס העלילה הצנומה. לא סרט רע עשו הנולאנים — במהדורה המודפסת נתתי לו שלושה וחצי כוכבים — אבל אם לסכם אותו בשתי מילים, נראה לי שאלך על שתיים סופר־בעייתיות בהקשר הזה: חסר השראה.

"אמא'לה, כל הטיילת ערסים"

"אמא'לה, כל הטיילת ערסים"

"קונטקט" הוא מהסרטים האהובים עלי מאז ולעולם. יותר מעשר שנים עברו מאז, ואני עדיין זוכר את תחושת הפליאה שלי בעת הצפייה הראשונה בסצנת המעבר בחור התולעת. במיוחד את הפלאש־פורוורד הנפלא שרוברט זמקיס משחיל שם, ושאתה מבין שהוא פלאש־פורוורד רק כשעוברות כמה דקות וה"לא היה לי מושג" של ג'ודי פוסטר מופיע שוב, הפעם בקונטקסט. הצפייה הראשונה ההיא הייתה בדי.וי.די, על טלוויזיית CRT. את "בין כוכבים" ראיתי באיימקס, ולרגע לא חשתי פליאה.

זכורה לי גם הצפייה הראשונה ב"מפגשים מהסוג השלישי", בפאקינג VHS. זכורים לי גלי הצמרמורת מכל הפלאות שספילברג הביא לסרט ההוא, ואחר כך לכל כך הרבה סרטים אחרים. את הביקורת הזאת אני חייב לסיים עם הבמאי המקורי של "בין כוכבים", כי ייתכן שהבעיה האמיתית שלי עם הסרט הזה לא קשורה בכלל לספקטקל והיעדרו או לצמרמורת והיעדרה. אולי אני פשוט לא סולח לכריסטופר נולאן על זה שהוא לא סטיבן ספילברג.

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“אכזבת השנה, עכשיו בקולנוע

  1. אלעד (αναρχία)

    עשיתי עכשיו סיבוב ביקורות אחרי שצפיתי בסרט אתמול. זה כמו תחרות, לראות מי מצליח למשוך כמה שיותר מבלי להזכיר את את קונטקט ואת 2001. ויש כאלו שמהרגע שהם מסכירים את הסרטים האלו, או סרטים אחרים מהעבר, פשוט לא מסוגלים להתגבר על עצמם וחוזרים על זה שוב ושוב.

    הכל לשם איזו השוואת איזושהי תחושה סובייקטיבית שקשורה יותר לראשוניות הצפייה ומעידה בעיקר על גיל המבקר יותר מאשר כל דבר אחר. ("שמעתי אתמול את האלבום החדש של ארקייד פייר, ומה אני אגיד לך, אני עדיין זוכר את תחושת הפליאה שלי בעת השמיעה הראשונה של ג'ימי פייג'. ואת זה שמעתי על קסטה שקניתי בתחנה המרכזית. את ארקייד פייר שמעתי במערכת שעלתה לי 25 אלף שקל, ולרגע לא חשתי פליאה – והם אפילו משתמשים באותם אקורדים!").

    אם אתה לא סולח לאיזשהו במאי מודרני שהוא לא יכול להיות כמו איזשהו במאי ילדות שלך, או שהוא לא יכול לשחזר איזושהי חוויה שעברה עליך אישית כאשר צפית בפעם הראשונה במושג "חור תולעת" אז יש כאן בעיה, ואתה הופך להיות מאוד לא רלוונטי. אם תתן לאנשים צעירים לראות סרטים של ספליברג, הרבה מהם (שאתה מחשיב כמפעימים) פשוט לא עוברים.

    השאלה היא אם אתה כמבקר יכול לראות הרבה סרטים ולאהוב המון מהם ולדעת הרבה עליהם (זה הרי מה שעושה אותך מבקר ולא מגיב ביוטיוב), אבל עדיין להגיע לסרט חדש עם עיניים טריות, כאילו זה הסרט הראשון שאתה רואה אי פעם.

    דווקא עם הציון שלך, שלושה וחצי כוכבים, אני מסכים. אולי אפילו הייתי נותן לו שלושה כוכבים, אבל למזלי אף אחד לא שאל אותי, ואני לא צריך להצדיק את זה בשני עמודים של מלל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s