נפתלי בנט, אם אתה רואה רק סרט אחד בשנה

"בן זונה, שבת על גלצ"ח?"

"בן זונה, שבת על גלצ"ח?"

הצלף האמריקאי כריס קייל הרג בוודאות 160 איש ובסבירות גבוהה עוד 95, ומעולם לא התנצל על זה. הבמאי האמריקאי קלינט איסטווד עשה סרט על קייל, וגם הוא לא מתנצל על שובל הגופות שמשתרך מאחורי הגיבור שלו. נפתלי בנט מחייך בכסאו. פייר, גם אני חייכתי במושבי. שמאלני מסריח ככל שאהיה, יש משהו משחרר בסרט אנטי אנטי מלחמתי.

יש לקוות שגם אתם, כמוני, יודעים רק במעורפל שמדובר בסיפור אמיתי ולא מכירים את הפרטים ו/או את הסוף; אני חושד ש"צלף אמריקאי" הוא חוויית צפייה הרבה פחות אפקטיבית אם יודעים מראש לאן כל זה הולך. ואם אתם אכן נהנים מאושר הבורוּת, הנה כל מה שאתם צריכים לדעת: קייל (ברדלי קופר), צלף ביחידת אריות הים, יצא במהלך שירותו לארבעה סבבי לחימה בעיראק. הוא היה כל כך טוב בעבודה שלו שבשלב מסוים הוצא פרס על ראשו.

בגדול, מאוד בגדול, זה כל הסיפור של "צלף אמריקאי" – ואם בזה היה מסתכם תקציר סרטו של קלינט איסטווד, היינו מדברים כאן בקלות על סרט המלחמה האמריקאי הכי טוב מאז "ממזרים חסרי כבוד". אלא שחלק ניכר מהסרט מוקדש לחיי המשפחה של קייל, בדגש על זוגתו (סיינה מילר) והחרדה התמידית שלה להפוך לאלמנת מלחמה, ו"צלף אמריקאי" סובל מנפילת מתח בכל גיחה כזאת הביתה. בין הקיילים יושב רק קונפליקט אחד, והוא סטטי לחלוטין; איסטווד הוא לא מסוג הבמאים שייכנסו לתת־ניואנסים שבינו לבינה, והאפקט המצטבר גורם לתחושת "עוד פעם זאתי" כבר במחצית הראשונה של 132 הדקות האלה.

כל זמן ש"צלף אמריקאי" עוסק בצלף אמריקאי, הוא סרט טוב מאוד ובדרכו גם אותנטי מאוד. כל מי שנדון לאחרונה לשבת מול "זעם" בוודאי מבין לאיזה סוג של אותנטיות אני מתכוון: לסרטי מלחמה יש ממש רפלקס מותנה ללכת אל ה"מלחמה היא גיהינום", אל הבעיות המוסריות של האלימות המתוזמרת. אלא שברוב המקרים קשה מאוד לקנות את שטיק היורים־ובוכים, וזה האפקט המשחרר שדיברתי עליו. כריס קייל אליבא דקלינט איסטווד הוא לא ברנש צמא דם; הוא רוצח מקצועי שמאמין (ובצדק, מה לעשות שבצדק) בכך שכל קרקפת על החגורה שלו חוסכת לפחות ארון אחד מכוסה בדגל עם פסים וכוכבים.

האם יש פגם מוסרי בסרט שמסרב לשפוט אדם על 160 מקרי הרג? אני לא רואה את זה ככה, כי אני לא רואה סרטים כסיפורי מוסר. כלומר, לא כברירת מחדל: כשסטיבן ספילברג מיקם בלב "טוראי ראיין" את השאלה כמה אנשים מותר להקריב תמורת חייל אחד, הוא הכריז על סרטו כסיפור מוסר והזמין אותנו לפרש אותו ככזה. כמו שאני רואה את זה, עצם ההחלטה של איסטווד לא לשפוט את קייל – החלטה שמעוררת לא מעט ביקורת ליברלית – מזמינה גם אותנו לא לשפוט אותו או את הגיבור שלו. בוודאי לאור העובדה שאין כאן שום ניסיון לייפות או להאדיר את 160 ההריגות האלה.

מעל כל זה בוהק ברדלי קופר, בתפקיד מאופק ומדויק שיותר ממצדיק את המועמדות (הנוספת) שלו לאוסקר. "צלף" הוא סרט מונע־דמות מובהק, והדמות הזאת עוברת הרבה מאוד ומשתנה הרבה מאוד לאורך הדרך. קופר, בלי לעשות אפילו מיליגרם אחד יותר מהדרוש, מפליא לשקף את הטרנספורמציה הזוחלת הזאת ואת רגעי המשבר הנקודתיים שמזמנים לקייל החיים בשדה הקרב. בשבועות האחרונים הופתעתי יותר מפעם אחת לקרוא שבחים על הופעתו המוגזמת של בנדיקט קמברבאץ' ב"משחק החיקוי"; גם קמברבאץ' וגם משבחיו מוזמנים לצפות ב"צלף" ולהבין למה "קטן" תמיד לוקח את "גדול" במשחק מול מצלמה.

מדיניות ה"מפסיקים להתנצל" של "צלף אמריקאי" הזכירה לי מאוד את "השורד האחרון", גם הוא סרט מלחמה שהיורים בו מסרבים לבכות. אלא ש"צלף" נופל בסופו של דבר מ"השורד", כי אם על תפקידו של הבמאי כבוחן לב וכליות אפשר להתווכח, הרי שדמות מיותרת ומעצבנת של האישה בבית היא ללא כל ספק פשע מלחמה.

פורסם בפנאי פלוס, 22.1.15

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s