רוסים עצובים ומיותרים

"את תראי, איך שאני אדליק אותה יגיע האוטובוס"

"את תראי, איך שאני אדליק אותה יגיע האוטובוס"

ארבעה לוויתנים מופיעים ב"לוויתן". הראשון בשם הסרט, השני שוחה לנגד עיניה של אחת הדמויות, השלישי הוא לא יותר משלד על החוף ואת הרביעי מצטט כומר מתוך ספר איוב ("תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה; וּבְחֶבֶל, תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ…"). אם רוצים, אפשר למצוא יונק ימי חמישי במים הטריטוריאליים של המועמד הרוסי לאוסקר: המאמר "לוויתן" מאת תומאס הובס, שלא מופיע בסרט או אפילו מצוטט בו, אלא שהנושאים שהוא עוסק בהם – יחסי אזרח־מדינה, מקור הלגיטימיות של הממשל – שזורים חזק גם ב"לוויתן" הסרט.

אל דאגה, לא ניזרק עכשיו לפילוסופיה פוליטית מהמאה ה־17. הזכרתי את המאמר של הובס רק כדי להמחיש כמה משקל רובץ על שם כמו "לוויתן" (אפילו בניכוי יונה הנביא ומובי דיק, לצורך העניין). כל המשמעויות הגלויות, הנסתרות או הדמיוניות האלה היו עשויות להטביע את סרטו של אנדריי זבייגינצב, אבל הן עושות את ההפך הגמור. זה סרט קטן עם קונטקסט גדול, וזבייגינצב ("השיבה", "ילנה") חכם מספיק בשביל לא להתעסק ישירות בהקשר הרחב. לכל היותר הוא רומז אליו מעת לעת; בשאר הזמן הוא מספר סיפור על גבר אחד בעיירה אחת, והמבין יבין מה שבא לו.

הגבר הוא מכונאי רכב בשם קוליה (אלכסיי סרברייקוב), והעיירה היא חור בצפון הרוסי. ראש העיר המושחת (רומן מדיאנוב), שמעורב בפיתוח פרויקט נדל"ן מקומי, מציע לקוליה כמה גרושים עלובים תמורת האדמה שלו. המכונאי מצידו מחליט להילחם על מה שמגיע לו ומגייס לעזרתו מכר מהצבא שהתבסס כעורך דין במוסקבה; נכון לשליש הראשון של הסרט, הבעיה הכי גדולה של קוליה היא שמראהו המצודד של העו"ד דנן אינה פוסחת על אשתו (אלנה ליידובה).

אז ככה זה מתחיל, כמו הממים "רוסים עצובים ומיותרים" ששברו את האינטרנט לפני שנתיים־שלוש: עיירה קטנה של חלומות קטנים ושתיינים גדולים. לפחות מחצית מ־140 הדקות של "לוויתן" חולפת לפני שיש סיבה לראות בו יותר מסאטירה, יותר מקומדיה מרירה. ואז – סביב התפתחות עלילתית מאוחרת ומשמעותית מכדי לספיילר כאן – נוחתת עלינו הדרמה. ותנו לי להגיד לכם, בלי לחשוף שום דבר ספציפי, שהיא שוקלת לפחות כמו כל הפירושים האפשריים של השם "לוויתן".

זוכרים את הלוויתן השלישי, השלד על החוף? אז זה הדימוי היחיד שאני מוכן להתחייב על המשמעות האמיתית שלו, פשוט מפני שהוא כל כך מוצלח שאי אפשר לטעות בו: השלד הזה הוא רוסיה. ליתר דיוק, מה שיישאר ממנה כשאחרון בעלי ההון המושחתים יסיים למצוץ את הבשר מעל העצמות. ומי שינסה לעמוד בדרכו – טוב, זה שוב איוב. שוב הספר שמצוטט כאן ישירות בהקשר של קוליה, שהדמויות עצמן רואות בו גלגול מודרני של איוב (שוב, מצטער על ערפל הקרב, אבל הסיבות לזה נעשות מובנות לחלוטין רק במחצית השנייה של הסרט).

שיגעון הרזון, אילוסטרציה

שיגעון הרזון, אילוסטרציה

אני קורא עכשיו לאחור, ותופס ש"לוויתן" נשמע פה פחות כמו סרט ויותר כמו תרגיל אינטלקטואלי. ובכן, תרשו לי לתקן את הרושם: הוא הכי סרט. בהתחלה הוא מצחיק־מריר ובעיקר שובר את השיא ע"ש "לעזוב את לאס וגאס" בצריכת מ"ל וודקה פר דקת סרט; אחר כך הוא טרגי־קומי, ורק אחרי שהולכת הקומדיה נותרת הטרגדיה. אז, ורק אז, היא גולשת מחוץ לסיפור של קוליה והופכת לסיפור על כל הלוויתן. על כל המפלצת הרוסית שכבר שנים נרקבת על החוף בזמן שאוכלי נבלות מנקרים בה. וכל זה נעשה כל כך נבון, כל כך חזק, שכבר לא אכפת לי נציג פולין הנפלא יפסיד באוסקרים לנציג רוסיה.

בישורת האחרונה פונה זבייגינצב אל הכנסייה, ומוצא גם בדת שחיתות מוסרית שלא הייתה מביישת את המדינה. זה שוב נעשה בכלים של סאטירה, ברמז, בהמבין־יבין, אלא שהעלילה של "לוויתן" לא מותירה לאף צופה ברירה אלא להבין: דת ומדינה הכל הבל.

אני שוב לא יכול להיכנס לפרטים, אז פשוט אקח זום־אאוט אל התמונה הגדולה: "לוויתן" הצחיק אותי, ואז הוא גרם לי לחשוב, ואז — בסצנה בתחנת משטרה שעד עכשיו מעלה לי בפה טעם של מתכת ומרקם של זכוכית — הוא גרם לי לבכות.

זה סרט עצום. עצום.

*פורסם בפנאי פלוס

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s