"תדבר עוד פעם אחת על שלג בירושלים"
זאת לא רשימת "הסרטים הכי טובים שיצאו ב־2014 ולא הופצו בישראל!". זאת לא יכולה להיות, כי לא צפיתי בכל הסרטים שיצאו ב־2014 (אם כי אלוהים יודע שניסיתי). שזאת דרכי להשמיץ את כל רשימות ה"הכי" המונפצות האלה, וגם להבהיר שזאת בסך הכל רשימה של סרטים ממש מגניבים שלא הגיעו לבתי הקולנוע שלנו בשנה היוצאת — וכמובן, שלא הצקתי לכם כבר בעניינם, נגיד כאן או כאן.
אז איך אתם צופים בהם? לפי המקרא שבסוף כל קטע: D פירושו שהסרט הופץ בדי.וי.די, B זה בלו־ריי, ו־Y אומר שהסרט ישודר בשנה הקרובה בערוץ יס 3 (ומה אתם יודעים: טעם הלקטורים שם כל כך דומה לשלי שתיתקלו פה ב־Y הזאת לא פחות משש פעמים). אה, ומילה למקפידים על ה־Full HD שלהם: גם לסרטים שעוד לא יצאו רשמית בבלו ריי כבר מסתובבות גרסאות HD היכן שגרסאות מסתובבות. עד כאן ביאורים, ויאללה לכותרים. באנגלית, כי ככה נוח.
1) Predestination. אני עדיין מקווה שסרט המדע הבדיוני האוסטרלי הזה (בתמונה למעלה) ימצא את דרכו למסכים הגדולים שלנו, אבל נכון לרגע סגירת הגיליון לא שמעתי על מפיץ שהרים את הכפפה. על כל פנים, זה אחד מארבעת המד"בים הכי טובים שראיתי בשנה מופצצת־המד"ב הזאת (השני תיכף בא, השלישי הוא "קצה המחר", הרביעי הוא "לוסי" ו"בין כוכבים" מבאס).
הבסיס הוא סיפור מאת קצר מאת רוברט היינליין, All You Zombies, אבל בסרטם של האחים מיכאל ופיטר ספיריג (Daybreakers) אין שום זומבים. מה שיש בו זה אחד השימושים המגניבים ביותר אי פעם בפרדוקס המסע בזמן. מידע מוקדם הוא נזק כאן, אז תסתפקו בקצת ניים דרופינג — איתן הוק ושרה סנוק, הראשון סולידי כהרגלו והשנייה נהדרת בתפקיד מורכב להחריד — ובהמלצה לקצת סבלנות. תנו לו חמש דקות להסביר לכם מי נגד מי, תתרכזו כשזה מתחיל להסתבך, וקיבלתם חתיכת ג'וי רייד. בלו ריי בפברואר. D
2) I Origins. בשנים האחרונות אני עוקב איתכם בהתפעלות אחרי בריט מרלינג הנהדרת, התסריטאית־שחקנית — ממש ככה, סינגר־סונגרייטרית של סרטים — מ־Sound of My Voice ו־Another Earth. כאן היא רק משחקת, אבל הבמאי־תסריטאי הוא מייק קהיל שביים גם את Another Earth, והתחושה היא לגמרי בריט־מרלינגית.
המד"ב־אינדי הזה, שהוקרן השנה בפסטיבל אוטופיה, מתחיל במדען (מייקל פיט) שחוקר את ההתפתחות האבולוציונית של העין ומתאהב שלא במקרה בבחורה יפת עיניים (אסטריד ברג'ס פריסבי). מרלינג מגלמת את העוזרת שלו, וחוששני שזה המקסימום שתוציאו ממני. זה והעובדה שמדובר ביצירה נבונה ומרגשת שמצליחה לגעת בשאלת האמונה־מול־מדע בלי להידרדר לדידקטיות או שיפוטיות מכל סוג שהוא. זה גם הסרט היחיד ברשימה הזאת שגרם לי לדמוע, והגם שאני נוח לבכות בסרטים, במדע בדיוני זה חתיכת אירוע גם בסטנדרטים שלי. YDB
3) The Mule. תשאלו על מה הסרט הזה, ואיאלץ להשיב שהוא על גבר שגוזר על עצמו צו איסור חירבון. בעודכם תוהים אם אני צוחק איתכם, אוסיף שזה סיפור אמיתי.
כן, הכותר האוסטרלי השני שלנו הוא מעשה שהיה על בחור שנגרר להברחת בלוני הרואין בקיבתו (אנגוס סמפסון, שגם ביים במשותף עם טוני מהוני), ולאחר שנתפס מנסה לנצל פרצה בחוק האוסטרלי: מצד אחד אסור לשוטרים לעצור אותו בהיעדר הוכחות פיזיות, והם נאלצים להסתפק בהשגחה עליו בחדר במלון. מצד שני, ברגע שייצאו הבלונים כדרך הטבע — הלך עליו ועל החבר שגרר אותו לעסק הזה. אז הוא גוזר על עצמו עצירוּת על אפו ועל חמתו של השוטר הממונה (הוגו וויבינג המצוין, בתפקיד מורכב יותר מכפי שהוא נראה בהתחלה).
זה כנראה נשמע כמו קומדיה מטורללת, אבל The Mule הוא יותר כמו דרמה קומית מוזרה וקיצונית ובדרך משונה גם סוחפת. ראו הוזהרתם: סצנה אחת כאן היא ביי־פאר המגעילה ביותר שראיתי השנה, אולי העשור. בקיצור, תייגו תחת "לא לכל אחד", אבל לאחדים שכן זה פיגוז של דבר. בלו ריי באמצע החודש. D
4) The Guest. וואו, איזה סרט. מין "דרייב" חדש, הייתי אומר, רק עם רוח שטות כמעט סדיסטית כתחליף לכובד האופייני של ניקולס וינדינג רפן.
משפחה ששכלה את בנה החייל זוכה לביקור של חבר ליחידה (דן סטיבנס) שההורים (שילה קלי ולילנד אורסר) מזמינים להתנחל אצלם. הבן והבת מוצאים בו בהתאמה אח גדול חלופי וחתיך עולם, אבל זהו: זה נראה כמו דרמת אינדי בדיוק למשך האקספוזיציה. ברגע שהיא מסתיימת אנחנו מגלים שהאורח הוא לא בדיוק מה שהוא אומר שהוא, ומכאן מתחילה אסקלציה משוגעת לתוך אחד מסרטי האקשן היותר משובחים — והפחות צפויים, לכל אורך הדרך — של השנה המנוחה.
הבמאי הוא אדם ווינגרד, שלפני שנה המלצתי לכם לראות את You’re Next הכה מגניב שלו. זה עדיין תופס גם אחרי שתצפו בסרט הפסיכי הזה. BD
5) Redirected. אחד משומרי המלכה נחטף ומושלך לרכב, מגלה שזה בעצם החבר'ה שלו שהריצו עליו קטע, אבל אז מתברר שלמעשה זאת דרך מתוחכמת להפוך אותו לשותף בשוד של משחק פוקר רב־גנגסטרים, וכל החבורה מנסה להימלט בטיסה אל מזג אוויר טרופי, רק שהר געש מתפרץ באיסלנד אז המטוס מופנה לליטא, ועכשיו יש לנו ארבעה שודדים אנגלים ומלא גנגסטרים אנגלים שרודפים אחריהם במזרח אירופה. וזה מכסה אולי את רבע השעה הראשונה, אז במחשבה שנייה הייתי צריך לשמור לכאן את הצירוף "אסקלציה משוגעת".
הסרט הליטאי־בריטי הזה שייך לז'אנר שפעם היה נהוג לכנות בשם "קומדיה מטורפת", והוא אכן מטורף. אם תתקטננו איתו תגלו מלא חורים בעלילה וסתם היעדר היגיון; אם תזרמו איתו הוא ייתן לכם 99 דקות של שגעת טהורה. הבמאי הוא אמיליס וליביס, ובקאסט ראויים לציון ויני ג'ונס בתפקיד הקינג־פין וסקוט וויליאמס בתור ההוא שעוד יתחנן לחזור לארמון בקינגהאם. D
6) The Skeleton Twins. וזה הכי הפוך שיכול להיות: דרמה קומית קטנטונת עם שניים וחצי שחקנים. אני חוזר ואומר, דרמה קומית. הרי עם קריסטן וויג וביל היידר בתפקידים הראשיים — וגם טיי בורל ולוק ווילסון בתפקידי המשנה המשמעותיים — הסרט הזה נראה על פניו כמו קומדיית צחק־בקול־רם. אבל הוא ממש לא. זה סיפור לא קל שמתחיל משני ניסיונות התאבדות נפרדים אבל כמעט סימולטניים של אח ואחות (וויג והיידר), ונמשך לתוך פירוק והרכבה של הבעיות שלהם. אז כן, יש פה רגעים מצחיקים מאוד, אבל הלב של The Skeleton Twins הוא בדיוק זה: הלב. מעטים הסרטים שעוסקים ביחסי אח־אחות, ומערכת היחסים המוזנחת הזאת מטופלת כאן להפליא.
צל"ש עצום לבמאי־כותב קרייג ג'ונסון על סרט מאוזן לגמרי מבחינה אימפקט רגשי, ועוד מיני־צל"ש על כך שדמותו של היידר לא מסתכמת ב"הומו". יותר מדי סרטים מסתפקים בנטייה מינית כמאפיין; ג'ונסון, בשכל ובצדק, משתמש בה כחלק קטן בתוך איש הרבה יותר מורכב מזה. YDB
7) The Dark Valley. חשבתם פעם על זה שבמאה ה־19 היו עיירות־מערבון — סוסים, אסמים, רובים — בכל העולם המערבי? אז הבמאי אנדריאס פרוצ'סקה חשב על זה ויצר מערבון שמתרחש באלפים הגרמניים. לא כאילו־מערבון, לא מחווה, לא מערבון שופפנודל. אשכרה מערבון שפשוט מדבר גרמנית.
הסיפור מזכיר קצת את "עיר ושמה גיהינום": עיירה קודרת שמסתירה פשע נורא, עד שחושף אותו הפרש הבודד שפשוט צץ שם בוקר אחד (סם ריילי הבריטי בתפקיד של אמריקאי ממוצא גרמני, אז המבטא מסתדר). זה סרט אפל מאוד כמשתמע משמו, שבין היתר שווה צפייה בגלל הצילום המשובח של תומס קינאסט ושווה האזנה בגלל הקאבר הנפלא של קלרה לוציה ל־Sinnerman של נינה סימון. הזכויות המקומיות שייכות ל"לב", אבל האנשים שם אומרים לי שהקרנות מסחריות יוק וככל הנראה עוד נראה גם אותו ב"יס". D
8) The Salvation. המערבון האירופי השני שלנו, שהוקרן השנה לצד The Dark Valley בפסטיבל הסרטים בחיפה על תקן "שימו לב, המערבון חוזר והוא כבר לא אמריקאי". אלא שסרטו של כריסטיאן לברינג מתרחש בארצות הברית ודובר בעיקר אנגלית אם שפות מפחידות אתכם.
מאדס מיקלסן הוא דני שהשתקע באמריקה ובנה בית לאשתו ובנו, אלא שרגע אחרי האיחוד המשפחתי באה תקיפה אכזרית ומשוללת היגיון שהופכת את הגיבור שלנו מאיש משפחה למלאך נקמה. ואז זה שוב מסתובב, כי את הנקמה שלו הוא משיג צ'יק צ'ק, ועכשיו הבעיה שלו היא אלה שמעוניינם לנקום את הננקם.
אווה גרין מצוינת בתפקיד משנה מקפיא דם, מיקלסן נפלא כהרגלו, והסך הכל ראוי מאוד למרות שבלוניות מסוימת בהתפתחות העלילתית. בלו ריי בפברואר. YD
9) Housebound. הנה משפט שלא חשבתי שאכתוב אי פעם: זה רק סרט האימה הקומי הניו זילנדי השני הכי טוב של השנה. אבל על What We Do in the Shadows כבר חפרתי לכם כאן כשהוא הוקרן בפסטיבל אוטופיה, אז זהו.
אני מניח שמישהו היה צריך לחשוב על הרעיון הזה: נערה פרועה שנגזר עליה מאסר בית (מורגנה או'ריילי) מתחילה לחשוד שהבית דנן רדוף רוחות. אבל את ההצגה גונבת לא הספק־רוח, אלא האימא מעוררת הרחמים שלה (רימה טה וויאטה), שצריכה גם להיות הסוהרת של הבת הדפוקה שלה וגם להבין מה לכל הרוחות קורה בבית הזה.
לא הכל עובד בסרטו של ג'רארד ג'ונסטון, אבל במיטבו הוא מצחיק בקול רם. וברצינות, האימא הזאת. מועמדת רצינית לתואר התפקיד כפוי הטובה של השנה. BD
10) Calvary. ג'ון מייקל מקדונה ביים את "שומר חוק"; אחיו מרטין מקדונה ביים את "ברוז'". חייב להגיד לכם, אני במחנה של ג'ון מייקל.
ל־Calvary, שהוקרן בפסטיבל הסרטים בירושלים תחת השם "הכומר", יש פרמיס של דרמת מתח: על השוט הראשון אנחנו רואים כומר בגיל העמידה (ברנדן גליסון) שמישהו מחברי הקהילה שלו מאיים לחסל אותו תוך שבוע. אנחנו לא רואים את הרוצח־לעתיד, אבל הוא נשמע רציני מאוד בקשר לזה. אלא שהדבר המשותף לאחים מקדונה הוא נטייה לטון שקשה לשים עליו את האצבע, וגם הסרט הזה הוא לא פחות קומדיה מאשר דרמה ולא פחות סאטירה מאשר מותחן. מעל לכל, הוא פשוט סרט מצוין. YDB
11) The Babadook. נדמה לי שזה סרט האימה הכי טוב שראיתי השנה, ונדמה לי גם שמישהו צריך להקרין אותו פעם כדאבל פיצ'ר עם "מוכרחים לדבר על קווין". שני ילדים מחרידים בכרטיס אחד.
ארץ המוצא היא (שוב!) אוסטרליה, ג'ניפר קנט כתבה וביימה: אֶסי דייויס היא אם חד־הורית שההתמודדות שלה עם מותו האלים של בעלה זוחלת לתוך התמודדות עם החרדות של בנה — ואז זוחלת לתוך האפשרות שהחשש שלו ממפלצת שמסתתרת בבית היא פחות עניין לפסיכולוג ויותר לפארא־פסיכולוג.
מעט מאוד סרטי אימה מצליחים ממש להפחיד, וקנט לטעמי מנסה פחות להחריד את הצופים ויותר לגרום להם לחשוב. וכשזה עובד, זה עובד מעולה. פרס מיוחד של חבר השופטים לנואה וויסמן, חולייה חדשה במסורת המפוארת של ילדים מלחיצים בסרטים. YDB
12) In Order of Disappearance. השתדלתי לצפות בכל סרטי הז'אנר שהגיעו השנה לפסטיבל חיפה, וזה חד־משמעית המשובח מביניהם.
זה הולך ככה: נילס (סטלן סקארסגרד) מאבד את בנו בגלל עסקת סמים שמשתבשת, והוא יוצא לנקום את נקמתו. אבל סרטו של הנס פטר מולנד — מי שביים את סקארסגרד גם ב"ג'נטלמן בנשמה" — מקוטלג ב־IMDB לא כדרמת מתח אלא כקומדיית פשע, ובצדק. אחרי הפתיחה הקשה הזאת אנחנו מקבלים מסע רציחות מבדר מאין כמוהו, לרבות טריק מבריק של השחרת מסך לטובת הספד קצר לזכר כל בד גאי שנהיה ז"ל. את ההצגה גונב ברונו גנץ בתפקיד גנגסטר סרבי עם קול שהיה גורם לאחמד יאסין לתפוס עליו תחת. איזה סרט מגניב, אנשים. YDB
ואחד לשנה שעברה. אין לי מושג איך הוא חמק ממני ב־2013, אבל הוא חמק בכל זאת ואני מבקש להכות על חטא: The Retrieval הוא אחד הסרטים המיוחדים של השנה שעברה־שעברה, והוא גם פיצוי מושלם לכל מי שצפה ב"12 שנים של עבדות" ושאל — כמוני — את נפשו למות.
זה הסיפור הכי קטן בעולם: בווירג'יניה של סוף המאה ה־19, חבורה של ציידי כופר שולחת נער שחור (אשטון סנדרס) עם דודו (קסטון ג'ון) לאתר בחור (טישואן סקוט המצוין) שחייב כסף לראש הכנופיה. וכבר בתחילת הסרט אנחנו רואים שהנער והדוד משתפים פעולה עם תפיסת עבדים נמלטים, כך שכל השטיק של אחים לצבע לא אמור להזיז להם. אלא שמשהו אחר כן זז ומניע את העלילה הצנועה.
כריס אסקה ביים את הדרמה המצוינת הזאת, שבמקום ללכת למקומות הצפויים — קרי סיפור מוסר על ענייני גזע — מציג סיפור סופר־ספציפי שההשלכות היותר רחבות שלו הן לגמרי בעיני המתבונן. וזה גם סרט נורא קצר, כולה 92 דקות, אז כמו שאמרתי: כמו "12 שנים של עבדות", רק בול הפוך. בלו ריי בפברואר. D
פורסם בגיליון ינואר של בלייזר
החמישייה הקמרלינג 