וכעת, שני סרטים משובחים שנשמעים נורא

"תכינו צנצנות, יש חול צבעוני"

בחלומי, המון זועם לוכד את קוונטין טרנטינו ורוברט רודריגז, מלביש עליהם את המתקן ההוא מ"התפוז המכני" שמונע ממך למצמץ, ומכריח אותם לצפות בזה אחר זה ב־Bone Tomahawk וב־The Final Girls. "אתם רואים", רועם קול ממעל, "אפשר לעשות סרטים־בהשראת־סרטים בלי להיות מעצבנים".

Bone Tomahawk, מערבון האימה של ס. קרייג זאהלר הכמעט אלמוני, עשה באוקטובר סבב פסטיבלים ויצא בארה"ב רק ב־23.10. זה אומר שעוד יש לו סיכוי מסוים לנחות בבתי הקולנוע בישראל, אבל בואו נתמקד כרגע לא בשאלה איך אתם יכולים לראות אותו אלא למה כדאי לכם לעשות את זה. והתשובה — תשובה שבגללה הקדשתי את הפתיח לשני במאים שאני אוהב, אבל שנוטים נורא לעצבן אותי — היא שהסרט הזה הוא כל מה ש"ג'אנגו ללא מעצורים" רק ניסה להיות.

בדיוק כמו טרנטינו, גם זאהלר ניגש לסרט שלו עם כל המטען הקולנועי הדרוש. אבל במקום להידרדר לערימה אינסופית של ציטוטים ורפרנסים — תכלס, במקום להתלהב מעצמו — הוא מתחייב לסיפור פשוט ומהודק שהרקע שלו הוא המערב הפרוע, והאיום בו מזכיר את סרטי הקניבלים של פעם. זה הכל. כלומר, ברור שהאיש אוהב מאוד את שני הז'אנרים שבקוקטייל שלו, אבל זה נשאר איפה שזה צריך להיות: ברמת המניע לכתוב את התסריט המסוים הזה. לא ברמת ההזדמנות להתנשא על הצופים נטולי ההשכלה הפילמאית, לערום עוד ועוד סצנות שהסיבה היחידה לקיומן היא שזה בול מה שעשו פעם באיזה סרט איטלקי שאיש לא ראה.

"טומאהוק עצם", והא לכם דוגמה למגבלות התרגום המילולי, הוא במהותו סרט מרדף. ארתור (פטריק ווילסון) יוצא בעקבות אשתו סמנתה (לילי סימונס), שנחטפה בידי שבט של פראים קניבלים כשסייעה לטפל בעציר פצוע (דייוויד ארקט) בבית הכלא של העיירה. אלא שארתור סוחב פציעה ברגל, והשריף (קורט ראסל) ממילא חש אחראי לעניין, אז גם הוא בפנים. וגם אקדוחן בשם ברודר (מתיו פוקס), שיש לו חשבון אישי עם אינדיאנים באשר הם. וגם סגן השריף ("המחליף!"), תפקיד שריצ'רד ג'נקינס צריך לקבל עליו לפחות מועמדות לאוסקר.

בעולם מתוקן, גם התסריט של זאהלר היה מינימום קנדידט לפסלון. "טומאהוק" הוא גם לגמרי מערבון וגם לגמרי סרט אימה, אבל הוא גם מצחיק מאוד — בלי להיות קומדיה ובטח לא פרודיה. זה פשוט מש־אפ ז'אנרי עם המון הומור בריא; אם להשוות את זה למשהו, אז תחשבו ג'וס ווידון ביום טוב. ממש טוב, ברמת "סרניטי" או "הנוקמים" הראשון. לחלופין, תחשבו על הכתיבה ב"שומרי הגלקסיה": כמו ג'יימס גאן וניקול פרלמן, שכתבו את הסרט הכביר ההוא ממקום של אהבת ז'אנר והצליחו להיות רציניים לגמרי ומצחיקים לחלוטין בעת ובעונה אחת, גם זאהלר מצליח לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

בין הכתיבה של זאהלר לצוות השחקנים המרשים (לרבות הופעת אורח של שון יאנג בתפקיד אשת ראש העיר!), 132 הדקות של "טומאהוק" עפות כמו 90. הנה עוד מובן שבו הוא ההיפך הגמור מ"ג'אנגו ללא סוף".

The Final Girls אולי נופל מעט מ"טומאהוק" ברמת השורה התחתונה, אבל זה בעיקר בגלל גדולתו של האחרון. בפני עצמו, "הנערות" הוא תוספת נדירה לרשימה שכבר יצא לי לקונן כאן בעבר על כמה שהיא קצרה: רשימת קומדיות האימה הלא גרועות.

טאיסה פרמיגה (אחות הזקונים של ורה, בהפרש של 21 שנה) היא מקס. מאלין אקרמן היא אימא שלה, ננסי, רק שהיא כבר לא: הדבר הראשון שקורה בסרט הוא המוות של הדמות הזאת. ננסי הייתה בצעירותה כוכבת של פרנצ'ייז משספים בסגנון "יום שישי ה־13", וכשאנחנו מדלגים קדימה בזמן נערכת הקרנה מיוחדת לזכרה. מקס לא כל כך רוצה להיות שם, אבל מתרצה, אלא שאז פורצת באולם שריפה. בחיפוש אחר נתיב מילוט, מקס וכמה מהחבר'ה שלה מוצאים את עצמם בתוך הסרט בכיכוב המנוחה.

אני יודע, אני יודע. ההתפתחות האחרונה הזאת הוציאה גם ממני חתיכת "הו לא, רק אל תיכנסו לתוך הסרט". אין מה לעשות: בין אם הדמויות יוצאות מהמסך ("שושנת קהיר הסגולה") או נכנסות לתוכו ("אחרון גיבורי הפעולה"), השטיק הזה אף פעם לא באמת עובד. אבל כאן הוא כן, מפני שגם הסרט הזה מצליח בדרכו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ושוב, אם לחזור לנקודת המוצא, זה כל מה ש"פלאנט טרור" של רודריגז הבטיח ולא קיים. וכאילו, "מצ'טה" אפילו לא הבטיח.

למרות שיש לנו כאן צופים מיודעים בתוך סרט שהם מכירים בעל פה, נדמה שהבמאי טוד שטראוס־שולסון ("חג מולד הרולד וקומר שמח") שם את הדגש דווקא במקומות אחרים: במפגש של ילדי האייטיז המצולמים עם הצופים בני זמננו, ובהיכרות של מקס עם מי שהיא מבינה היטב שאינה באמת אימא שלה. החלק הראשון מספק כמה בדיחות אדירות, והשני מעניק ל"נערות" את מה שבאמת־באמת נדיר למצוא בקומדיות אימה: לב. כבונוס, מפגש הבת־לא־באמת־אימא יוצר אחלה רעיון פנים קולנועי — דמות שמתה במפתיע בתחילת הסרט ואז חוזרת בסרט אחר שבו היא הכי צפויה למות.

The Final Girls — אולי הגיע הזמן להבהיר שהכוונה היא לנערות ששורדות עד סוף סרט האימה — נמצא כרגע בתפר שבין סבב פסטיבלים להפצה במהדורות ביתיות. תזכרו אותו כשהוא יצוץ בסביבתכם, כי אין דברים כאלה.

פורסם בגיליון נובמבר של בלייזר