חבל שהשמועות מארה"ב הגיעו הנה לפני "קריד". הביקורות החיוביות (ממוצע של 82 מתוך 100 ב־MetaCritic), הצופים המבסוטים (8.3 מתוך 10 ב־imdb נכון לכתיבת שורות אלה), הדיבורים על אוסקר משנה לסילבסטר סטאלון – אם אחרי כל אלה עדיין הופתעתי מ"קריד", אני יכול רק לנחש כמה מופתע הייתי בלי הייפ מוקדם. ואגב הייפ, מעניין כמה קווי דמיון אפשר למצוא בין "קריד" לבין "הכוח מתעורר": שניהם פרקים מס' 7 בפרנצ'ייז משנות ה־70, שניהם מחזירים אל המסך את הכוכבים המקוריים שלהם, שניהם נמצאים איפשהו על התפר שבין סרט המשך, סרט אתחול וסרט העברת לפיד לדור הצעיר – ושניהם לגמרי מגניבים.
הקריד המדובר הוא אדוניס קריד (מייקל בי. ג'ורדן), בנו של אפולו קריד, מי שהכרנו בתחילה כיריב הגדול של רוקי בלבואה ואחר כך כחבר וכמאמן שלו. סטאלון מצידו חוזר לתפקיד של בלבואה, אלא שהפעם הוא בתפקיד שמילא ברג'ס מרדית' ב"רוקי" הראשון: המאמן שכבר ראה הכל. אז לכאורה יש לנו כאן סידור עבודה מוכר עד לזרא – המתאגרף הטירון והמאמן הווטרן, שכמובן לא מעוניין בכלל בתפקיד המאמן ובטח שלא בתפקיד המנטור. אלא ש"קריד" מביא לשולחן שני אלמנטים שהופכים אותו מעוד סרט איגרוף לסרט על מתאגרף, מסרט מונע־ספורט לסרט מונע־דמות: אבא מת ובחורה חיה.
"קריד" הוא סרט של שני קרבות איגרוף. זה הכל. עיקר האנרגיה שלו מושקעת בשתי מערכות יחסים של אדוניס קריד – עם האב המאומץ שלו, רוקי, ועם הבחורה שהוא מאוהב בה, ביאנקה (טסה תומפסון). מערכת היחסים הראשונה היא כמובן הדהוד של האב הנפקד אפולו, שמת לפני שאדוניס נולד. אבל זה לא סיפור המצוקה המצופה: בהברקה הכי גדולה של הבמאי/ תסריטאי ריאן קוגלר, אדוניס אמנם התגלגל כילד למשפחות אומנה ומוסדות, אבל אומץ על ידי גרושתו של אפולו (פיליסיה רשאד) וגדל כנער שיש לו הכל. כלומר, במקום הקלישאה של מתאגרף שנלחם על מנת לשרוד, זה המקרה ההפוך: מתאגרף שהאימא המאמצת שלו מפוצצת בכסף, ולכן נחשב רכרוכי כברירת מחדל. תוסיפו את צלו של האב המנוח וקיבלתם דמות שנלחמת ממש מילולית בשדים שלה – עובדה שקוגלר מאוד ער לה, וגם מעיר אותנו אליה עם התייחסויות חוזרות ונשנות ל־Shadow Boxing ולטענה שהיריב הגדול של אדוניס קריד הוא אדוניס קריד.
ביאנקה היא בכלל קטע. זאת דמות של זמרת שהולכת ומתחרשת, ומהבחינה הזאת היא דימוי מושלם לקריירה של אתלט: מה שהיא לא תעשה, היא לא יכולה לשאוף ליותר מאשר תהילה זמנית. בת חלוף. בסופו של דבר יכריע הגוף שלה את הכישרון שלה – בדיוק השלב שבו אנחנו פוגשים את רוקי בלבואה, פעם ההוא שדפק ספרינט במעלה המדרגות ועכשיו ההוא שבקושי מגיע לפסגה ומעיר בקוצר נשימה: "נראה לי שהם הוסיפו כמה מדרגות". בהקשר הזה, מאמר מוסגר הכרחי: סטאלון עושה כאן את התפקיד המוצלח ביותר בקריירה שלו. פגיע, משעשע, נבון באופן מאוד לא שנון – זה שיעור בהפיכת החסרונות שלך ליתרונות, כאילו שהאיש בכלל לא הודרך כשחקן אלא כלוחם שעולה לזירה. כמה הולם.
אגב הדרכה, קוגלר והכוכב שלו ג'ורדן עשו את העצמות שלהם ביחד ב"תחנת פרוטוויל", סיפור אמיתי על צעיר שחור שנורה בלי סיבה זולת טמטום של שוטרים. שני הצעירים השחורים האלה מסתערים על האתוס של "רוקי" עם כל קרדיט הרחוב שהביא להם האינדי המוצלח ההוא, ומוסיפים למעלות האחרות של "קריד" תחושה אמינה מאוד של סביבה אורבנית קשה – אותה אחת שברוס ספרינגסטין שר עליה ב"רחובות פילדלפיה". "סטריט קרד" אומרים האמריקאים; מפתה לקרוא לכל הסרט הזה "סטריט קריד". החל במוטיבציה של הגיבור וכלה בחיבור האותנטי של האנשים מאחורי הקלעים לחומר שבו הם עוסקים.
כל התמות שהזכרתי – הקשר בין סביבה וסיבה ומסובב, האם הביולוגי המת והאב המאומץ החי, האירעיות של התהילה – הופכים את "קריד" ליצירה סגורה בתוך עצמה ועל עצמה, תסריט אינטליגנטי שמבוים באנרגיה עצומה ומצליח לסחוף כמו שבחיים לא הייתי מצפה מסרט איגרוף עם כולה שני קרבות.
חשבתי ש־Straight Outta Compton יהיה הסרט של־שחורים־על־שחורים הכי טוב שנראה ב־2015. בשבוע האחרון שלה הגיע "קריד", ועכשיו אני כבר לא חושב ככה.
פורסם בפנאי פלוס, 7.1.16
החמישייה הקמרלינג 