מי גבר: סטיבן הוקינג vs אלן טיורינג

x900

"רוצה לעלות אליי לשמוע היפותזות?"

לפני כמה שנים הפסקתי לראות טריילרים. פשוט נגמלתי מההרגל המגונה של להיטען בציפיות והתחלתי לצרוך את הקולנוע שלי טאבולה ראסה. המידע המוקדם היחיד שאני צורך הוא זהות הבמאי והקאסט, והציון של הסרט ב־imdb ו־Rotten Tomatoes. זה שיפר את חיי ללא היכר – במיוחד בסרטים שאינם שגרתיים מלכתחילה, לדוגמה שקופצת לראש "חיית הלילה" – אלא שמפעם לפעם זה גם חושף את ערוותי כאחד שחושב שהוא חכם גדול.

הנה, תראו את "התיאוריה של הכל". באמת, תראו את "התיאוריה של הכל": הוא לכל הפחות ראוי לצפייה. והנה כבר הוכח איזה חכם גדול אני, כי בלי לראות את הטריילר – בלי לדעת כלום חוץ מזה שמדובר בעיבוד הביוגרפיה של ג'יין ויילד, גרושתו של סטיבן הוקינג – באתי נכון לסבול. נכון ל"כף רגלי השמאלית" פוגש את "נפלאות התבונה" (שני סרטים שבהחלט ניתן לסנגר על כל אחד מהם בנפרד, אבל בשום אופן לא ביחד).

טוב, אז כבר הבנתם שלא סבלתי. נכון שגם לא טולטלתי כמו ב"הפרפר ופעמון הצלילה", שהיה ולהערכתי יישאר הסרט הטוב ביותר אי־פעם על אדם בכיסא גלגלים, אבל "התיאוריה של הכל" לא נופל לתוך אף אחד משלוש המלכודות שממתינות בדרכם של סרטים מסוגו: מלכודת הייצוג, מלכודת הקדושה ומלכודת הדבש.

"התיאוריה" מלווה את ג'יין וסטיבן הוקינג (פליסיטי ג'ונס ואדי רדמיין המצוין) מהמפגש הראשון שלהם באוניברסיטת קיימברידג', עובר דרך ההתמודדות הראשונית של שניהם עם המחלה שתוקפת אותו, פונה אל הפיתוי שניצב מולה בדמותו של מורה לפסנתר/ אח סיעודי לעת מצוא בשם ג'ונתן (צ'רלי קוקס), ויותר עלילה מזה יהיה להיכנס ספוילר קאנטרי. כלומר, בהנחה  שאתם לא יודעים הרבה על חייו ופועלו של סטיבן הוקינג, כי נגד הספוילר הזה אין לי מה לעשות.

יש סרטים ביוגרפיים שמתמקדים ברגע מכונן כזה או אחר; "התיאוריה" מגולל כמעט סיפור חיים שלם (או ליתר דיוק שני סיפורי חיים), והמלכודת הראשונה במבנה הזה היא שהדמויות שלך יהפכו לייצוגיות. שהגבר המשותק שלך יסמל את ניצחון הרוח או משהו, שהאישה שאיתו תהיה קלישאת האם ואחות רחמנייה. אבל התסריט של אנתוני מק'קרטן והבימוי של ג'יימס מארש מסרבים ליפול לשם, ומתעקשים לספר על גבר ספציפי ואישה ספציפית ומחלה ספציפית וגאונות ספציפית.

הכתיבה והבימוי נמנעים בנונשלאנס גם ממלכודת המרטיריזציה: ההוקינגים מעונים, כל אחד בדרכו שלו, אבל איש מהם אינו קדוש. לא המדען שאינו נכנע למגבלות הגוף ולא האישה שמקריבה את איכות חייה לטובת איכות חייו. כפועל יוצא מזה חוסכים מארש ומק'קרטן לעצמם ולעצמנו גם את מלכודת הדבש, ויוצרים סרט שפשוט מסרב להידרדר לסכריניות. בעצם ההפך הוא הנכון: אם יש דבר כובש ב"התיאוריה של הכל" זאת התחושה שהוא לא מייפייף ולא מתייפייף. סטיבן הוקינג אמר לאחרונה שהסרט הוא תיאור מהימן למדי של סיפורו, וזה בהחלט נראה ככה.

אז ציפיתי להתבאס והופתעתי להיסחף, אבל עם הסרט בא התיאבון, ובסופו של דבר מצאתי בו שני חסרונות מהותיים: אחד, הקולנוע שלו עצור עד כדי שיממון. ניכר שמארש רצה להקטין את המלודרמה, לחסוך בספקטקל, אבל התוצאה היא עשייה קולנועית דלה. חיסרון מורגש יותר ומוזר יותר הוא באגף המדעי: מסרט על סטיבן הוקינג שלא מתחנף לצופיו הייתי מצפה למעט יותר – איך לומר – מדעיות.

בסופו של סרט, אם לא ידעת דבר על המדע של סטיבן הוקינג לפני שכבו האורות, הרי שלא תשכיל ולו בחצי דבר עד שהם יידלקו מחדש. עכשיו ככה: מצד אחד, הזווית האישית (או בעצם הבינאישית) של "התיאוריה" היא הסבר סביר להיעדרו של המדע. מצד שני, זה היה הסבר יותר טוב אילו דבק מארש בנקודת המבט של ג'יין הוקינג, אבל הוא לא נאמן בהקשר הזה לכותבת המקורית שלו אלא מחליף נקודות מבט לפי הצורך, אז זה לא באמת תירוץ.

אוקיי. אלה היו שני דברים רעים על סרט שלא ציפיתי למצוא בו דבר אחד טוב.

"די נו, שרון גל?"

"די נו, שרון גל?"

ביקורת, כמו נקמה, מוטב להגיש קרה. הרי טקסט ביקורתי הוא בסך הכל עטיפה לטעם, לאהבתי/ לא אהבתי, וכדי להעניק לו מידה של איזון שומה על המבקר להמתין עד שעוצמת הרושם האישי תפחת וכושר השיפוט יגבר.

קחו לדוגמה אותי ואת "משחק החיקוי": לו הגשתי ביקורת חמה, במקום מילים יפות כמו "שומה" הייתם מקבלים פה רצף של קללות. אבל היא מוגשת קרה, וזה מאפשר לי למנות את מעלותיו של הסרט בטרם אכנס בו. ראשית, יש פה לא מעט הומור. שנית, המחצית הראשונה מייצרת לא מעט עניין ואפילו מתח – לא דבר של מה בכך בסיפור שסופו ידוע מראש לכל צופה שיודע מינימום של היסטוריה. ראיתם? איזון! וכעת, ברשותכם, קללות.

"משחק החיקוי" הוא בעצם שני סרטים בעריכה צולבת. הסרט הראשון עוסק בפיצוח האניגמה, אותו צופן ששירת את גרמניה הנאצית ועשה כאב ראש אדיר לבעלות הברית. גיבור הסרט הזה הוא אלן טיורינג (בנדיקט קמברבאץ'), מדען שהתנהגותו והתנהלותו רומזות על השתייכות לספקטרום האוטיסטי, ושהתכונה הדומיננטית ביותר שלו היא עקשנות. טיורינג, שפחות או יותר המציא את המחשוב כדי לפצח את הצופן, נלחם כל העת בספקנות הן מצד עמיתיו המדענים (ובראשם מתיו גוד בתפקיד יו אלכסנדר) והן מצד מנהל הפרויקט (צ'רלס דאנס, שתקוע על אותה הבעה מאז הופעת הבכורה שלו ב"משחקי הכס").

"משחק החיקוי" השני הוא סרט על אלן טיורינג האדם, בדגש על שני מוקדים ביוגרפיים: ילדותו, שבה ספג לא מעט התעללות בנוסח הכה־את־החנון וגילה בינו לבינו את הנטייה המינית שלו, ובגרותו – לרבות מערכת היחסים עם הקולגה ג'ואן קלארק (קירה נייטלי). אם תרצו, זאת אהבה אפלטונית בין שני חריגים: הוא עם הסף־אוטיזם שלו וההומוסקסואליות שלו, היא אישה שמסרבת להיכנע לתכתיבים המגדריים של תקופתה.

שני הסרטים שנקראים "משחק החיקוי" אינם טובים, אבל מסיבות שונות. זה שעוסק בהומו עצור רגשית נופל על סעיף פסיכולוגיה בגרוש; כסרט שקו העלילה העיקרי שלו עוסק בצופן, ניכר כאן ניסיון להקביל את האניגמה לאישיותו של טיורינג ולפצח אותם במקביל. זה לא עובד, כי ככה זה עם בני אדם. הם לא ניתנים לפענוח באופן הזה. "התיאוריה של הכל" וסרט נוסף שרץ כרגע בישראל, "מר טרנר", ממחישים עד כמה מיותרים ניסיונות הפיצוח האלה; הם סרטים הרבה יותר טובים מ"משחק החיקוי" בראש ובראשונה מפני שהם מכירים במורכבות האנושית ולא מנסים לרדד אותה.

רגע רגע, בעצם אני חוזר בי. שני משחקי החיקוי אינם טובים גם מסיבה משותפת: בנדיקט קמברבאץ', שעושה עבודה פשוט איומה. דגש על עבודה: האיש כל כך מתאמץ להביא לשולחן משהו שונה מהשרלוק שלו, ובו בזמן טורח כל כך לקבל את הפסלון שלו, שכל פריים שלו נוטף זיעה.

הסרט השני שנקרא "משחק החיקוי" הוא ביי־פאר הגרוע מבין השניים, מפני שהגישה הבסיסית שלו אומרת ככה: אתם הצופים לא נבונים מספיק בשביל להבין את המדע של טיורינג, אז עזבו אתכם מזה. אין כאן ולו שמץ של ניסיון לתאר מהו פיצוח צפנים או איך עובדת המכונה שהיא האימא של כל המחשבים, ולעומת זאת יש ניסיון מטופש להפליא ליצור מתח על ידי מיצוב הדמות של דאנס כבד־גאי.

ב"אפולו 13" הראו לנו מדענים מסתערים על בעיות. זה היה מאלף, זה סיפק מתח וזה החמיא לאינטליגנציה שלנו. ב"נפלאות התבונה" ניסה רון הווארד לתת פרשנות ויזואלית הן לסכיזופרניה פרנואידית והן לכישרון מתמטי יוצא דופן.  הסרטים האלה, שניהם תוצרת הוליווד, הוכיחו שניתן לעסוק במדע בלי לעבור מעל לראשם של הצופים ולעסוק במדען בלי לרדד אותו לכדי קלישאה. "משחק החיקוי" הוא סרט בריטי, אבל הוא הוליוודי הרבה יותר משני הנ"לים, ובמובן הכי גרוע של המילה. אלא שאחרי כל זה, השורה התחתונה היא "בינוני" ולא "נורא". מלוא הקרדיט על זה מגיע לבמאי הנורבגי מורטן טידלום, שכל כך אהבתי את סרטו "ציידי הראשים": האיש מוציא את המקסימום משני הלא־סרטים האלה.

רגע, בעצם אני שוב חוזר בי: אידיוטי. השורה התחתונה היא שזה סרט אידיוטי. הוא עוסק באחד המוחות המסעירים ביותר של המאה ה־20, והוא אידיוטי. הרבה סרטים ביאסו אותי הרבה יותר בימי חיי, אבל "משחק החיקוי" עשה לי דבר באמת נדיר: הוא העליב אותי.

שתי הביקורות פורסמו בפנאי פלוס, 25.12.14 ו־8.1.15

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“מי גבר: סטיבן הוקינג vs אלן טיורינג

  1. 1. ממליץ לך לצפות ב"קיצור תולדות הזמן" של ארול מוריס. דוקומנטרי, מעט מיושן, אבל בכל זאת, ארול מוריס.

    2. קמברבאטצ' מנסה ולא מצליח לצאת מהשרלוק שלו, ומרטין פרימן מנסה ולא מצליח לצאת מהווטסון שלו.

    היה מספר שלוש, אבל לא חשוב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s