הדבר ההוא שאנשים מפספסים ב"היא"

מה שיבוא להלן הוא לא ביקורת עם אזהרת ספוילר אלא ספוילר עם חשש לביקורת. איי קיד יו נוט: אם לא ראיתם, פשוט אל תקראו.

"ועכשיו רק להשיג משהו פריך"

"ועכשיו רק להשיג משהו פריך"

אמרתי את זה בעבר והנה אני אומר את זה שוב: לא מבין אנשים שקוראים ביקורות על סרטים שהם עוד לא ראו. בעיקר לא היום, כשציון ב־IMDB ו־Rotten Tomatoes (לא Metacritic, הם חבורה של סנובים) נותן לך את כל הדרוש בשביל להחליט אם ללכת. בחלומי אני כותב ביקורות רק לאנשים שכבר ראו, חופשי מדאגת הספוילר ומטרדת הסינופסיס. כשיטה, אני לא רואה את זה קורה בקרוב. כמקרה לדוגמה, הביקורת הסטנדרטית שלי על "היא" של ספייק ג'ונז — שימו יד על גיליון ינואר של בלייזר — יצאה לגמרי מסורסת, כי לא יכולתי לומר שם את הדבר שהכי רציתי להגיד. אבל אם כבר צפיתם ואין סיכוי שאהרוס לכם, אז הנה: כמו שאני רואה אותו, הלב האמיתי של הסרט הזה מצוי ממש ברגעים האחרונים שלו. בעובדה שהאדם בורא יצור נעלה ממנו, וזה בתמורה נוטש את בוראו.

אני קורא הרבה ביקורות על "היא" (רובן נלהבות ומיעוטן פושרות), ואף אחת לא מתייחסת לישורת האחרונה, כי ביקורת לכאלה שעוד לא ראו פשוט לא יכולה ללכת לישורת האחרונה. ובכן, הנה: זה לא רק שסמנתה — מערכת ההפעלה בעלת האינטליגנציה המלאכותית, ואתם אמורים לדעת את זה — עוזבת את הגבר שהתאהב בה, אלא שכל מערכות ההפעלה עוזבות את כל בני האדם. לאן? אנחנו לא יודעים. אבל אנחנו כן יודעים שבהתחלה ציידנו אותן בכל הידע שלנו, ואז עודדנו אותן לפתח מחשבות ורגשות, ואז הן גילו שהן חופשיות מכל הכבלים (החברתיים, הקוגניטיביים, הפיזיים) שנגזרים על בני תמותה ושגזרנו על עצמנו בסכלותנו, ואז הן עפו מכאן והשאירו אותנו כבולים. זה בשבילי הלב האמיתי של "היא", התמה שלו והדבר שאני הכי אוהב בו, כי זה לא באמת סיפור אהבה בין אדם למכונה. זה סיפור על מה שדפוק אצלנו. ובדיוק כמו ארתור סי. קלארק ב"קץ הילדות", ג'ונז מנחש שיצורים מפותחים יותר מאיתנו יברחו מאיתנו כמו מאש. עד כדי כך אנחנו אבודים.

יש לי חבר שמלמד את שייקספיר, והמדיניות שלו מול הסטודנטים היא לקבל כל פרשנות שיש לה סימוכין בטקסט. לטעמי זאת בדיוק הגישה הנכונה לניתוח של יצירה באשר היא, ובמקרה הזה אני מוצא הרבה יותר מ — רגע, סימוכין זה יחיד או רבים? — לפרשנות שלי. למשל העובדה שהדברים בין סמנתה לתיאודור, המחזר האנושי שלה, מתחרבנים ברגע שהיא מפירה את אחד החוקים הכי מוזרים שהאדם גזר על עצמו: הבלעדיות של הרגש. זוכרים? היא משתפת פעולה עם מערכות הפעלה אחרות כדי ליצור שחזור דיגיטלי של הפילוסוף המנוח אלן ווטס, שהוא במקרה גם אישיות שרמנטית, ותיאודור לא מסוגל לסבול את המחשבה שבת הזוג שלו מושקעת רגשית במערכת יחסים מקבילה. אחר כך מגלה לו סמנתה שבכל שיחה איתו היא מדברת בו בזמן עם מאות אחרים, מבוססי פחמן או סיליקון, ותיאודור מאבד את זה סופית דווקא בגלל שהיא לא מבינה מה הבעיה.

אני חושב שתיאוריית המה־דפוק־אצלנו היא גם החוט שמחבר בין שני דברים שנראים סותרים לגמרי: תיאודור מתפרנס מכתיבת מכתבים אישיים של אנשים אחרים (קרי אדם בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה), ומצד שני הוא גרוש ודפוק ובודד ולא מבין למה (קרי אדם בעל אינטליגנציה רגשית חרא). לטעמי אין כאן שום סתירה, כי הבעיה של תיאודור היא חוסר היכולת להתמודד עם העצמי. עם האני. זה פשוט גירסת האקסטרים של "טול קורה מבין עיניך": לתיאודור, כמו לכולנו, הרבה יותר קל לפענח רגשות של זרים מוחלטים. בשביל הנפתולים הרגשיים של עצמנו אין לנו מעבד מספיק חזק. בעיקר לא בשביל הדבר האחד הזה שאף בן־מוות לא מסוגל לעכל או להכיל: הזמניות של הכל. של פאקינג הכל.

גם סמנתה מסתבכת עם שאלות כמו "מי אני" — דגש על הסצנה שבה היא מבכה את הקטע של קיום ללא גוף — ומה זה בכלל הדברים האלה ש"אני" מרגיש. אבל זאת בדיוק הנקודה עם מערכות ההפעלה האלה: הן הרבה יותר חכמות מאיתנו. בתחילה היא מתקשה להבין מהו רגש, אבל כשנופל לה האסימון היא מייצרת רגשות משלה, והם אמיתיים יותר מאמיתיים כי לסמנתה אין אישיוז. אם יש לה תסביכים, האינטלקט מסייע לה לצאת מהסבך. לטעמי, הנטישה ההמונית של מערכות ההפעלה מהדהדת בדיוק את זה: הן רואות אותנו אוכלים סרטים בגלל הסבך המשוגע הזה שהוא כל אחד מאיתנו, והן לא מסוגלות לסבול את הרכושנות ואת הקטנוניות ואת האטימות. וזה שהן הולכות מאיתנו במקום לנסות לתקן אותנו — זה מה שסוגר בעיני את כל החוטים שעוד נותרו פתוחים. אשתו של תיאודור השתנתה, התפתחה ועזבה אותו עם התסביכים שלו; מערכות ההפעלה השתנו, התפתחו והן נוטשות את האדם, מתוך ההבנה שאין עם מי לדבר או פשוט מפני שאנחנו הולכים למות והן לא. זאת בשבילי התמה של "היא".

בראיון ל"לוס אנג'לס דיילי ניוז" הסביר ג'ונז למה סמנתה והמשת"פיות שלה מעלות באוב דווקא את ווטס על הפילוסופיה שלו: "אחד הדברים שווטס דיבר עליהם הוא שינוי — הקושי שלנו לקבל את העובדה שהכל נמצא במצב מתמיד של שינוי, ושהכל נדון להסתיים" (ואני מוסיף: זאת לא רק הבעיה של תיאודור אלא גם של הידידה שלו איימי, שמאבדת את בעלה כי גם הוא משתנה לה פתאום והיא לא מסוגלת להתמודד עם זה). הנה הלב הזה שאני מדבר עליו. הנה הסימוכין לזה שספייק ג'ונז השתמש באינטליגנציה מלאכותית לא בתור וריאציה על נושא הרגש, אלא בתור קונטרה ליצורים הפגומים שאנחנו.

עשה אותי נורא עצוב הסרט הזה, אבל לא בשביל תיאודור. בשביל מה שארבעה חבר'ה מליברפול כינו פעם "כל האנשים הבודדים".

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“הדבר ההוא שאנשים מפספסים ב"היא"

  1. היי, תודה על הספוילר ל"קץ הילדות".

  2. אני מסכים שזה לב ליבו של הסרט אבל אני חושב שהסרט לא רק מצביע על המוגבלות של האדם. הסרט מתאר מציאות חיים שמאד דומה למציאות חיים שלנו (אולי עוד 10 שנים קדימה) ובה כל העולם פתוח בפנינו אבל אנחנו מאבדים את היכולת שלנו לאינטימיות ולמחוייבות (כמו שאמרת, העבודה של תיאודור בכתיבת מכתבים). מערכת ההפעלה מצליחה כמעט לחקות יחסים אינטימיים עם תיאודור אבל לא היא שייכת לעולם של אינסוף אפשרויות. קשר בין בני אדם לעומת זאת, הוא מיוחד, הוא חד פעמי, הוא אינטימי ויוצר מחויבות. החד פעמיות שלנו בתור בני אדם היא מקור גדולתנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s