מה הקטע עם ההשתקפויות ב"לוק" ולמה זה לא משנה כלום

כשכתבתי בגיליון אוגוסט של בלייזר על "לוק", לא העליתי בדעתי שהוא יופץ בבתי הקולנוע בישראל. הספורט הלאומי של מבקרי הקולנוע הוא להיכנס במפיצים המקומיים, אבל צריך גם לדעת להגיד מילה טובה כשמגיע, אז הנה: יפה לכם, יונייטד קינג. כבר זממתי להכתיר בדצמבר את "לוק" כסרט דובר האנגלית הכי טוב שלא יצא כאן השנה.

"מזדיינים, מי עושה בדיקת ינשוף אחרי ארוחת ראש השנה?"

"מזדיינים, מי עושה בדיקת ינשוף אחרי ארוחת ראש השנה?"

אז מתברר שאני סאקר של הצגות יחיד. טום הנקס ב"להתחיל מחדש", רוברט רדפורד ב"הכל אבוד", סנדרה בולוק ב"כוח משיכה", אפילו ראיין ריינולדס ב"קבור" רחמנא לצלן — אם יש בזה שחקן או שחקנית שמשתלטים סולו על זמן המסך או לפחות על רובו המוחלט, קאונט מי אין. כשאני חושב על זה, ייתכן שאפילו אהבת הנצח שלי לאפיזודה האחרונה ב"קונטקט" — זוכרים, ג'ודי פוסטר בחור התולעת? — היא חלק מהנטייה הטבעית לחיבת הסוליקו.

"לוק" הוא הכי הצגת יחיד שסרט יכול להיות. אפשר לטעון שהים משחק תפקיד משנה ב"הכל אבוד", ואילו ב"להתחיל מחדש" ו"כוח משיכה" יש תפקידי משנה של ממש, אבל השבוע מגיעות לישראל 84 דקות של טום הארדי נטו. הכי שחקן משנה שיש לו זה האוטו שהוא נוהג בו — כמו ב"קבור", זה לא רק שחקן אחד אלא גם לוקיישן אחד — והאינטראקציה היחידה שלו היא עם אנשים שמדברים איתו בנייד.

סיכום ביניים, אם כן: יש לכם פה עסק עם חובב הצגות יחיד קולנועיות ועם מקרה קיצון של הצגה כזאת. קחו את זה בחשבון, כי "לוק" הוא מבחינתי אחד מהסרטים הכי טובים של בציר 2014 בקולנוע העולמי. אני די משוכנע שזה תופס אפילו בניכוי הנטיות המשונות שלי.

איוון לוק הוא גבר עם יציקה על הראש. מילולית: האיש הוא קבלן בטון שאנחנו פוגשים בדיוק כשהוא אמור לטפל בפרויקט הכי גדול של חייו המקצועיים. אלא שדווקא בלילה שלפני בוקר השי"ן הוא חותך מאתר הבנייה בבירמינגהאם ונוסע ללונדון.

מהר מאוד אנחנו מבינים מה הסיפור פה: לוק בדרכו לבית חולים, שם עומד להיוולד לו ילד. אלא שהכורעת ללדת אינה נשואה לו, ואילו לזאת שנשואה לו לא היה מושג מה הולך עד עצם הלילה הזה.

אם לחפש מפתח אחד שפותח את כל הסיפור הזה, הוא חייב להיות אחריות. ליתר דיוק מה שנקרא באנגלית Accountability, שבתרגום הכי מדויק שאני יכול לחשוב עליו יוצא משהו כמו "התכונה החמקמקה הזאת שגורמת לאנשים להחליט שאפשר לסמוך עליך". לוק, אתם מבינים, לא משאיר אחריו אדמה חרוכה. הוא מבין היטב את ההשלכות של המסע הלילי הזה על האנשים שעובדים איתו, על המשפחה שלו ועל ההיא שכורעת, והוא מנסה לג'נגל את העניינים ככה שיהיה מינימום נזק היקפי להחלטה שלו להיות שם כשייוולד לו ילד לא רק מחוץ לנישואים, אלא גם מחרב־נישואים.

האחריות הזאת של לוק, ה־Accountability שלו, היא גברית־ארכיטיפית. מהבחינה הזאת, יותר משזה סרט על גבר, זה סרט על מהות הגבריות. עכשיו אני חושב שזה נשמע כמו מילים גדולות, ומילים גדולות אינן הולמות את היצירה הקטנה הזאת; נכון יותר לומר שהסיפור המאוד אישי של איוון לוק מאיר את כל הקטע של להיות גבר במובן הכי מיושן של המילה. של להתמודד עם התוצאות של מעשיך.

העובדה שג'נדר שלם יושב על הכתפיים של הגיבור מעניקה ל"לוק" אקסטרה משמעות, אבל היא לבדה לא מסבירה למה הסרט הזה מצליח להיות כל כך מרתק למרות שהוא כל כך מינימליסטי. את הקרדיט על זה צריך לחלק פיפטי־פיפטי בין שני גברים לגמרי לא בדיוניים, אחד מאחורי המצלמה ואחד לפניה.

מה שקורה על השמשה הקדמית של הרכב־לוקיישן הלך איתי ימים ארוכים אחרי הצפייה ב"לוק". הבמאי סטיבן נייט הוא תסריטאי ותיק ומוכשר — בין השאר רשומים על שמו "סימנים של כבוד" ו"דברים יפים מלוכלכים" הנהדרים — אבל עבודת הבימוי היחידה שלו לפני "לוק" הייתה "הגאולה", סרט חסר השראה אפילו בסטנדרטים הרדודים שמאפיינים בשנים האחרונות את ג'ייסון סטייתאם. מאיפה לעזאזל הוא הביא את השמשה הזאת?

אם יש דבר שובה נפש בקולנוע, זה דימוי אורגני. מטאפורה שהיא חלק מהדי־אן־איי של הסיפור. זה תופס בול לגבי האורות שמרצדים על השמשה הקדמית של איוון לוק, ביי־פאר הדבר הזכיר ביותר ויזואלית מ־84 הדקות האלה.

אם הים הוא שחקן המשנה של "הכל אבוד", הרי שאורות הכביש הראשי בלילה הם אנסמבל שלם ב"לוק". לפעמים הם מציירים את הדרך שעשה הגבר הזה בלילה הזה, מה שש"י עגנון היה קורא "כמה נתרחקתי"; לפעמים הם הבלגן במחשבות שלו, שמנסות לסדר את שלא ניתן לסדר; לפעמים הם המהירות שבה הוא צריך לקחת החלטות אשכרה הרות גורל. עכשיו, שלא תטעו: כל זה נכתב מתוך פלצנות מזהרת של מבקר קולנוע. נייט לא דוחף לנו בכוח את הדימוי הזה, אלא להפך. אפשר בכלל לא לראות אותו. פייר, יכול להיות שבכלל לא צריך לראות אותו. בשביל ש"לוק" יעבוד מספיק לראות את טום הארדי.

אוי, הארדי. מבחינתי האיש הזה הגיע לסט של סטיבן נייט בעיצומו של מרוץ צמוד על תואר גדול השחקנים בדורו, כל כך צמוד שצריך פוטו פיניש כדי להכריע בינו לבין המתחרים מייקל פסבנדר וראיין גוסלינג. אבל הוא עזב את הסט עם כזה פור שלא עוזרת לפסבנדר אפילו ההופעה הנהדרת ב"פרנק" (וגוסלינג, אם כבר מדברים, חייב לצאת מהשטנץ השתקני־מלמלני אם הוא רוצה לשמור על מדליית הארד שלו).

להחזיק לבד 84 דקות מסך זאת משימה שאי אפשר לצלוח בקונצים. שחקן גדול ייצא ממנה עוד יותר גדול; שחקן בינוני יקרוס תחת הנטל, ע"ע ראיין ריינולדס שהצליח להפוך את "קבור" להצגת יחיד שהבעיה הכי גדולה שלה היא השחקן היחיד שלה. הארדי אוכל את המסך בלי מלח עם מנעד רגשי נפלא שמתחיל בייסורי מצפון, חולף דרך מחוזות הנחישות ומתרסק אל ההכרה בכאב שהוא גורם לאנשים שהוא אוהב. וזה עוד החלק הקל במה שהוא עושה כאן.

איוון לוק הוא לא סתם גבר שהראש שלו מזנב באיבר המין שלו. יש לו מניעים אחרים, עמוקים יותר, לצאת בסדר מהתסבוכת שהוא עצמו יצר. יצא לי לקרוא דעות לכאן ולכאן בנוגע למידת הספוילריות שבחשיפת המניעים האלה, ואני לא מתכוון להיכנס בעצמי לפינה של הלקלקל, אבל את זה אפשר וצריך לומר: אין רגע טריקי יותר לשחקן מזה שבו הסאבטקסט שלו הופך לטקסט.

טום הארדי צולח כאן לא רק שעה וחצי של בדידות, אלא גם את המהמורה של "וכעת אסביר לכם מה גורם לי לתקתק". זה בא כל כך טבעי, כל כך נכון לדמות ולסיטואציה ולאורות המרצדים האלה, שמאז מתחשק לי לחבק אותו ואת נייט על הביצים לעשות סרט מונע־דמות בלי לחמוק מהשאלה מה בעצם מניע אותה — וחשוב מזה, בלי לתת לתשובה לחרב את מה שנבנה עד אז בכזאת עדינות.

"לוק" הוא לא סרט לאנשים עם סף גירוי גבוה, ונדמה לי שגם לא לצופים בני פחות מ־25. זה קולנוע של מבוגרים, למבוגרים, וככזה הוא ראוי לשבח ולו בזכות הכוונות הטובות. זה שהתוצאות בלתי נשכחות, זה רק בונוס.

***

בהערת שוליים, הוקוס מוקוס: תרשמו עוד מחלה משמחת בתולדות הקולנוע. הריסון פורד היה חולה מכדי להילחם בעוד ניג'ס עם חרב, אז הוא הציע לסטיבן ספילברג פשוט לירות בו וברא באחת את הסצנה הכי מצחיקה ב"שודדי התיבה האבודה"; טום הארדי הגיע מצונן מת ליום הצילומים הראשון של "לוק", וסטיבן נייט החליט פשוט לזרום עם זה. התוצאה — גיבור שצריך לא רק להספיק ללידה ולא רק להציל יציקה אלא גם לקנח את האף כל שתי דקות — היא כל כך נכונה לסרט שמדהים לחשוב שזה בפוקס. אלה היו 30 שניות על יתרונותיה הבלתי צפויים של הנזלת.

פורסם בפנאי פלוס, 25.9.14

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s