1) אולי נתקדם? לא, כי העולם יהיה מקום טוב יותר כשיפסיקו לעשות סרטים כמו "קרול". אני לא מתכוון רק לסגנון המלודרמטי שלו, שבו הדגש הוא על המלו ולא על הדרמה; אני מדבר בראש ובראשונה על הסיפור. ליתר דיוק על הנושא, שזאת בדיוק הבעיה: יותר משהוא סיפור, "קרול" הוא סרט־נושא. סרט אישיו.
האישיו, אותו אחד שהבמאי טוד היינס עשה ממנו יצירת מופת ב"הרחק מגן עדן", הוא יחסים חד־מיניים בתקופה שזה היה הס מלהזכיר אפילו בליברליות של ניו יורק – שנות ה־50. רוני מארה היא תרז, זבנית במחלקת הצעצועים של חנות כלבו גדולה, וקייט בלאנשט היא לקוחה רגעית שלה והאישה שהעניקה לסרט את שמו (הרומן מאת פטרישיה הייסמית' נקרא "מחיר המלח"). בניגוד לזבנית הצעירה והסטרייטית עד כה, אנחנו למדים שהלקוחה הייתה בעבר עם אישה (שרה פולסון); אנחנו למדים גם שזה לא הכי הועיל לנישואיה (את הבעל מגלם קייל צ'נדלר). הרומן שמתפתח עכשיו על אש קטנה בין קרול לתרז מזרז את קריסת הנישואים המדוברים, ושאלת החסות על בתה של קרול הופכת לעניין שלם בעידן שבו בעל יכול להאשים משפטית את אשתו בפאק המוסרי של דו־מיניות.
עכשיו, העניין הוא כזה: מוציא אותי מדעתי שבשנת 2016 עדיין מופקים סרטים שעושים עניין מהעדפות מיניות. אני לא אומר את זה לגנות הסרטים; זה, כאמור מפורשות, נאמר לגנות העולם שאנחנו חיים בו. "קרול" הוא אכן סרט אישיו, והאישיו הוא מיניות לא קונבנציונלית, ואני מעדיף לחיות בעולם שבו לא עושים סרטים על אהבות בין נשים לנשים – או בין גברים לגברים, כפי שהיה במקרה של "הרחק מגן עדן" – פשוט כי זה כבר לא סיפור. כבר לא אישיו. אני כל כך מקווה שאתם מבינים למה אני מתכוון.
2) מה רע בדרמה? זאת בכל זאת ביקורת קולנוע, ולגנותו של "קרול" ייאמר שהוא משעמם רצח. כבר אמרתי: היינס עושה הכל כדי להימנע מרגעי אין־יור־פייס דרמה. הכל מרומז, הכל בקטנה, להוציא סצנת מיטה אחת וסצנה אחת בכיכובו של אקדח. משום מה חקוקה בזכרוני ביקורת שנכתבה בישראל על "תייר מזדמן" של לורנס קסדן, וששיבחה את הסרט ההוא לאמור "שום דבר לא מתפוצץ". אלא שבין הילד המת והאישה החוקית והאישה האחרת, הדבר האחרון שסרטו של קסדן נזקק לו היה פיצוצים. ל"קרול" דווקא היו עוזרים כמה בומים.
3) באת לעזרה? אני לא יודע באיזה שלב בהפקת "קרול" נכנס לתמונה המלחין קרטר בורוול, אבל המוזיקה של האיש הכל כך מוכשר הזה – המלחין הקבוע של האחים כהן מאז "רציחות פשוטות" – יושבת על סרטו של היינס כנזם באף חזיר. הדיסוננס בין הדרמטיות המובנית של בורוול למדיניות האין־דרמה של היינס בולט עד כדי כך שהתיאוריה שלי אומרת ככה: מתישהו בפוסט פרודקשן של "קרול" נקרא בורוול להזריק מעט צבע בלחייה של היצירה החיוורת הזאת, והתוצאה היא פסקול שמאפיל על הסרט.
לחלופין, ייתכן שהיינס תכנן מלכתחילה על סרט שבו המוזיקה דרמטית יותר מהסצנות. זה לא משנה את התוצאה.
4) וויל יו מריל מי? טוב, זהו, קייט בלאנשט היא כנראה היורשת האפשרית היחידה למריל סטריפ. זה בראש ובראשונה עניין על מנעד – כמו המלכה־האם, גם בלאנשט יכולה לעשות כמעט כל דבר מלבד סטרייט־אפ קומדיה – וזאת גם היכולת לצאת בסדר אפילו מסרטים ככה־ככה. לראיה, בלאנשט היא הדבר הכי טוב גם בסרט משמים כמו "קרול" וגם בסרט כביר כמו ב"יסמין הכחולה".
אפרופו מגרעותיו של העולם, הסיכוי הכי טוב של שחקנית להישאר רלוונטית בהוליווד אחרי גיל 40 טמון דווקא בניהול העבר שלה – אם מעולם לא היית על תקן הכוסית, זה יחסוך ממך את שלב ה"איבדה את זה". קייט בלאנשט בת 46, ונראה שהיא רק נעשית מכובדת ומועסקת יותר.
עכשיו אני קורא לאחור את ההרהור הרביעי הזה ותוהה בפעם השנייה אם אתם מבינים למה אני מתכוון. זה העולם שמשליכן לעת זיקנה, זה העולם שמתקשה להתמודד עם רבגוניות מינית. אל תהרגו את השליח.
5) האם רוני מארה מסוגלת לחייך? די, חאלס עם הפרצוף תחת. תעשי קומדיה עם וויל פארל או משהו. את במרחק חצי סרט מלהיות המעצבנת התורנית של הקולנוע האמריקאי – לטיפולך אודה.
פורסם בפנאי פלוס, 7.1.16
החמישייה הקמרלינג 