חלל הקסם

שרה נתניהו, השנים המוקדמות

שרה נתניהו, השנים המוקדמות

בשנת 1941 הכניס הסופר ווילסון טאקר את המונח "אופרת חלל" ללקסיקון התרבותי. ברדיו הושמעו באותם ימים "אופרות הסבון" המקוריות, שכמות יוצאת דופן של נותני חסות מענף הניקיון העניקה להן את שמן; בקולנוע הוקרנו "אופרות סוסים", שם כולל למערבונים מהזן הנחות. טאקר שיגר לחלל את כינוי הגנאי, והצירוף איבד עם השנים את הקונוטציה השלילית והודבק למנעד שלם של יצירות – מסדרת "המוסד" לאייזק אסימוב ועד לסדרת "מלחמת הכוכבים" לג'ורג' לוקאס. אבל ספק אם אי פעם הייתה יצירה שהצירוף "אופרת חלל" הלם אותה כפי שהוא הולם את "עלייתה של ג'ופיטר".

מילה קוניס היא ג'ופיטר ג'ונס. אביה נרצח לפני שנולדה והיא חיה עם אימה וקרוביה, מהגרים מרוסיה, בצד הלא נכון של המסילה האמריקאית. קאט לאי־שם ביקום: בני אדם מפותחים בהרבה מתושבי הארץ עסוקים במאבקי שליטה על פלנטות שלמות. עיקר האקשן הוא במשפחת אברסקס, שיורשיה מפנים עכשיו את תשומת ליבם אל הסלע השלישי מהשמש. לאחד מהם, באלם (אדי רדמיין) יש בבירור כוונות זדון; לא ממש ברור מה זוממים השניים האחרים, טיטוס (דגלאס בות') וקאליק (טופנס מידלטון).

כששליחיו של באלם מנסים לחטוף את ג'ופיטר – לא היא ולא אנחנו מבינים למה בישורת הראשונה – מתברר שלפחות על־איש אחד דווקא מעוניין לעזור לה. שמו קיין (צ'אנינג טייטום) והוא הכלאה גנטית בין זאב לאדם, מין וולברין גלקטי. אבל רגע! גם המניעים שלו אינם לגמרי מובנים, כי לצד ההגנה על ג'ופיטר יש לו גם חוב של כבוד למפקדו לשעבר, סטינגר (שון בין).

אוקיי, תראו: אני כותב ב"פנאי פלוס" כבר שלושה רבעונים, זה התקציר הכי ארוך שיצא לי, ואנחנו רק בעיצומה של האקספוזיציה. אז כן, בהחלט אפשר לומר שסרטם החדש של האחים לשעבר והיום האח והאחות וושובסקי סובל מגודש עליליתי. אבל זה בטל בשישים – לעזאזל, כבר בשלושים זה בטל – מול הגודש הדמיוני שהסרט המסחרר הזה נהנה ממנו.

כלי טיס. יצורים. תלבושות. פלנטות. גלקסיות. מבנים צבאיים ואזרחיים. דברי מאכל ומשקה. טכנולוגיות מתקדמות ומפגרות. לוושובסקים ולאמנים שעובדים איתם יש כל כך הרבה דמיון, והם כל כך נהנים להשתמש בו, ש"עלייתה של ג'ופיטר" הוא בראש ובראשונה חגיגה של יצירתיות. של המצאתיות, אם יש מילה כזאת, ואם אין אז הסרט הזה דורש שתהיה. אין לתאר את הקנאה באמני הקונספט, מעצבי האפקטים, אנשי האיפור ומעצבי התלבושות שעבדו על היצירה הזאת; בפריים אחד יש כאן יותר דמיון מאשר ב"בין כוכבים" שלם.  כאילו, תראו:

download

תראו גם את זה:

Jupiter-Ascending-2 (1)

וכמעט שכחתי את זה:

jupiter-ascending

אמרתי שזאת אופרה לטוב ולרע, והחלק הרע הוא זה שרוב האופרות נופלות בו: מה שנקרא במוזיקאית ליברטו ובקולנועית תסריט. למרות שהוא נראה כמו עיבוד לקומיקס, הסיפור של "ג'ופיטר" הוא חומר מקורי – ולא חומר טוב במיוחד. הגודש העלילתי הולם אמנם את הגודש האסתטי, אבל כל הסבך הזה של התככים האינטר־גלקטיים איבד אותי כבר במערכה הראשונה. זה קצת כמו לנסות לעקוב אחרי פרק של "משחקי הכס", רק שכל שנייה קורה משהו כל כך מרהיב שנשימתך נעתקת. משימה בלתי אפשרית.

בעיה חמורה לא פחות מהווה אדי רדמיין, שלפני שתי דקות הרשים אותי מאוד ב"התיאוריה של הכל"; הוושובסקים ביימו אותו לכדי אחד מהבד־גאיז המגוחכים של העשור, וכל שניית מסך שלו מעוררת אי נוחות במקרה הטוב או גיחוך רבתי במקרה הרע. מילה קוניס נהדרת בתפקיד מלכת הלילה, אם להמשיך את הרפרנס המוצרטי מהכותרת; אין לי מושג איך היא לא התפוצצה מצחוק בפרצוף של רדמיין.

אבל חברים, זאת אופרה. זה מה שהיא עושה. היא מספרת לך סיפור שאפילו מי שכתב אותו לא באמת מתעניין בו, מציגה לך דמויות מופרכות בביצוע מוגזם, אבל אז עולה הסולנית ונותנת אריה שעושה לך עור ברווז. המעצב יו בייטאפ, אחראי האפקטים דן גלאס, מעצב האפקטים ג'ון גייטה, מעצבת התלבושות קים בארט, הצלם ג'ון טול והמלחין מייקל ג'יאצ'ינו – כולם אנשים שעבדו עם הוושובסקים בטרילוגיית המטריקס ו/או ב"ספיד רייסר" ו"ענן אטלס" – אלה הסופרנים והאלטים של "ג'ופיטר", וכל אחד ואחד מהם נותן את רגע העור־ברווז שלו.

השתאות, השראה, תדהמה. הסרט הזה מעורר כל כך הרבה דברים טובים שזה לגמרי לגיטימי שאיפשהו באמצע הוא מעורר קצת פיהוקים, ואיפשהו בקליימקס הוא מעורר קצת צחקוקים. הרי זה לילה באופרה.

פורסם בפנאי פלוס, 5.2.15

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“חלל הקסם

  1. akismet-85647ffe3f16b4bd16140eeae44ed15e

    לא רק הבימוי של רדמיין ״מביך״ גם המשחק(/בימוי) של מילה קוניס עצמה מלא בריאקשנים שטוחים ולא אמינים, וזה בעייה כי היא השחקנית הראשית. הבחורה שם עוברת דברים כמו התוודעות ראשונה לקיומם של חייזרים, היא מרחפת באוויר מעל בניינים כשרחפות חלל מנסות להשמיד אותה, היא נופלת לחורים שחורים, נלחמת ביצורים מכונפים, מגלה שיש לה תואר מסויים ברמה יקומית, ולכל אלה היא מגיבה במעין חיוך מופתע יבש שחוזר על עצמו לאורך כל הסרט, כאילו כולה רק שמעה הרגע פאנץ׳ בינוני מאשטון קוצ׳ר או משהו. לי זה פגם מאוד בצפייה בסרט. יש שם דברים ״מגניבים ויז׳ואלית״ ותו לא…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s