הבת שלי מחוננת, מה התירוץ שלכם?

בתמונה: ולנטינו רונה. צילום: אייל טואג

בתמונה: ולנטינו רונה. צילום: אייל טואג

אהבה זה לא חדש. אנשים שרואים אותנו ביחד אומרים לי כבר שנים שרואים כמה אני מאוהב בילדה שלי. אבל גאווה זה חדש. כלומר, ברור, גאווה אבהית חשתי מרגע שהיא יצאה לאוויר העולם ונדבקה כמו טיל מתביית לציץ ימין של אימא. מה שחדש זה גאווה לא במי שהיא, אלא באיך שהיא.

לפני כחודשיים קיבלנו את גזר הזין: הילדה מחוננת. משתייכת ל־2.5 האחוזים העליונים באוכלוסייה מבחינה קוגניטיבית. ותנו לי להגיד לכם כבר עכשיו, זה גורם לי פחות להתגאות בה ויותר לדאוג ל־97.5 האחוזים האחרים. כאילו, רונה לא פותרת משוואות בתשעה נעלמים ואפילו לא הלחינה שום סימפוניה שאני מודע לה. מה זה אומר על הרוב הדומם? יודעים מה, לא משנה. לא בגלל זה אני כותב. אני כותב על זה שאני גאה בה.

את המכתב שמכריז "הרי את מחוננת" רציתי להעלות לפייסבוק עם הכיתוב "מי גאון של אבא", אבל אימא של הגאונה עצרה אותי ברגע האחרון. הפרויקט הגדול של הקיץ הזה היה להוציא את הילדה מבית הספר שלה ולהעביר אותה ליסודי אחר בעיר, ואום רונה נבהלה מהמחשבה שהמוסד הננטש לא יזדרז לוותר על ילדה קטנה שזה עתה הוכרזה כמאור גדול. אז לא היה פוסט בפייסבוק ולא טקסט בבלוג — בחייאת, תזכירו לי לחזור לזה בסוף — ועם או בלי קשר לקשר השתיקה, בסוף נפרדנו לשלום מהכיתה הישנה. ביום הראשון של החופש הגדול הגענו לקייטנת־עולים־לכיתה־ג' של בית ספר בורוכוב בגבעתיים, וסופסוף אנחנו מתקרבים ללמה אני גאה בה.

עברתם פעם בית ספר? העברתם פעם ילד ממוסד חינוכי אחד לאחר? אם כן, אני לא צריך לספר לכם את מה שלמדתי באותו יום ראשון עם הכיתה החדשה: זה פי אלף יותר מלחיץ מהיום הראשון בכיתה א'. טוב, ברור למה; שם כולם חדשים. זה אחרת לגמרי כשהבת שלך היא החדשה היחידה. איכשהו הדחקתי את זה עד היום עצמו, ממש עד שנפתחה הדלת ומאחוריה הציצו בנו 30 ילדים שמכירים אחד את השני ונדבקים אחד מהמחלות של השני כבר שנתיים.

ואז רומי קמה. רומי שהייתה עם רונה בגן וכל כך שמחה לראות אותה שהיא פשוט התייצבה מול המורה ותבעה להיות המארחת הרשמית שלה. שתי ילדות אחרות שמכירות את רונה שמחו כל כך לשמוע שהיא הילדה החדשה בכיתה שהן פרצו במחיאות כפיים ספונטניות. חשבתי שאני עומד לפרוץ בבכי של הקלה כשהבת שלי סובבה את הראש לעבר ההורים שלה ואמרה: "טוב. תלכו הביתה".

speed2-shaar

בגיליון החדש של "ספיד", מוסף הרכב שנולד לאחרונה לבלייזר, מופיע טקסט שמתוכו נולדו השורות שאתם קוראים עכשיו. אני מביא אותו כאן בגירסה מקוצרת רק כדי להכניס אתכם לראש, ואולי גם קצת כדי שיהיה לי תירוץ לפרסם פה את השער הראשון בקריירה של הבת שלי:

"לפני כשנתיים ערכנו מרוץ בימבות בתוך הדיזנגוף סנטר. אולי אתם זוכרים את השטות הזאת, המרוץ המטופש הראשון מבית בלייזר ששותפו בו ילדים מבית אנשים שעובדים בבלייזר. אלא שרובם היו קטנים מאוד, והירידות בסנטר הן וואחד ירידות לבני שלוש עד חמש על ארבעה גלגלים, כך שמרוצים של ממש נערכו רק בין הגדולים. הפעם החלטנו שהגיע תורו של דור ההמשך לאחוז במושכות.

המרוץ בין הקטנים — כלומר, הקטנים מכדי לעלות על הכלים הממונעים — נערך בפועל בין ההורים שלהם, שלוהקו לתפקיד המנוע של בימבה שמתחזה למיני קופר. אחסוך מכולנו את המתח ואכתוב כבר עכשיו שהבוס ליאור נעמן ובתו יולי היו המנצחים המובהקים. אתם עשויים לחשוב שהעובדים נתנו לבוס שלהם לנצח במקצה המיני־מיני קופר, אבל האמת היא שהבוס נתן לעובדים שלו להפסיד. פייר, אף אחד לא ציפה לשום דבר אחר. כולנו מכירים את התחרותיות של האיש. את הנחישות. את הספורטיביות שלא נגמרת חוץ מכשהוא מפסיד. מה עם העשר בירות שלי על הדארטס מלפני שנתיים, זה מה שאני רוצה לדעת.

אחרי שהילדים בגילאים המתישים עשו את שלהם, עברנו לכלים הממונעים. על הגריד: רונה קמרלינג בכלי הירוק, יהונתן שאשו בכלי הירוק ונעם נעמן בכלי הירוק. שוב אחסוך זמן ואדווח שהפעם ליאור הפסיד, כלומר לא הוא גופא אלא הבכורה שלו, שלא עמדה בקצב של בתי יחידתי. לזכותה של העלמה נעמן ייאמר שהיא צעירה בשנתיים מקמרלינג הבת, ובכל מקרה הוחלט תוך כדי תנועה שהמקצה של הגדולים אינו תחרות. כלומר לא עשינו עניין ממי סיים ראשון וכל זה, וכך יצא שמרוץ הבימבות הממונעות הראשון של עיתונות הרכב בישראל לא היה בכלל מרוץ.

אבל רונה עדיין ניצחה, ביצ'ז.

אוקיי, הכתבה הזאת נגמרה. אתם יכולים לדפדף הלאה. נכון שיש פה למטה עוד כמה מילים, אבל אני לא בטוח שיש בהן עניין לציבור, אז באמת תרגישו חופשי להתקדם. אני אשאר כאן עוד רגע ואוציא מהסיסטם את כמה שהבת שלי מגניבה. כל כך הרבה יותר מגניבה ממי שאני הייתי בגילה, הילד הכי מבאס באירועים כגון לא־מרוץ בימבות. כשהמצלמה של אייל טואג חגגה לה על הג'ופרו — אתם יודעים, האפרו של היהודים — ניסיתי להבין איך הבת של ההוא שבוכה בצד נהייתה זאת שמככבת באמצע. ואז הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב על זה, ופשוט איחלתי לה בדיוק את מה שהייתי מאחל לנעם נעמן: רק אל תצאי כמו אבא".

המחשבה על כמה שהילדה הזאת מגניבה לא חדשה אצלי בראש. היא הסתובבה שם כשאשפזנו אותה בגיל שנה וחצי לניתוח ראש בהרדמה מלאה והיא לקחה את זה כמו גיבורה, כי גם לזה אין מילה אחרת שאני מכיר; היא הכתה בי באותו יום ראשון בכיתה א', שאותי הטביע בחרדות ולה עבר ממול; היא חזרה אליי ביום ההוא של הבימבות, כי באמת שאין פער גדול יותר בין איך שהייתי ואיך שהיא; אבל שום דבר מכל אלה לא היה בעוצמות של היום הראשון בבית הספר השני.

אני שוב שואל, עברתם פעם בית ספר? העברתם פעם ילד ממוסד חינוכי אחד לאחר? כי אני לא יכול לחשוב על הסתגלות קשה יותר. בטח בהתחשב בכך שהילדה הספציפית שלי לא הייתה אומללה בבית הספר המקורי שלה; היא רק לא מצאה שם את מקומה מבחינה חברתית, ולך תסביר לילדה בת שמונה וחצי — גם אם בעלת אינטלקט שמשאיר פס ל־97.5 אחוזים מבני גילה, ואני בטוח שפעם יימאס לי לציין את זה — שהיא צריכה ללמוד במקום אחר כי אימא ואבא הגיעו למסקנה שהיא זקוקה לאתחול חברתי. בכל זאת הסברנו, והיא בכל זאת הבינה, אבל זה לא האינטלקט שצריך להתמודד עם הקטע של להיות התלמיד החדש. זאת הנפש. ולבת שלי, אני מעז לכתוב, יש נפש רגועה.

כן, מעז זאת המילה. מעז רק בקושי, כי לפני תשע שנים — כשהמוח הכביר של רונה היה לא יותר מכמה תאים בבטן של אימא שלה — כתבתי בבלייזר סדרת כתבות מהזווית הגברית של ההיריון. לא ביקשתי יותר מדי בשביל הרכה שעוד לא נולדה, אבל כן התפללתי שתתקיים בה השורה שלאונרד כהן מאחל לעצמו בשיר Lover Lover Lover. ההיא שאומרת I want a spirit that is calm. אני תמיד שומע את השורה הזאת כאילו כהן מבקש להיות קול בהגדרה הישנה של המילה, לא מגניב אלא ההפך מלחוץ. אולי אני שומע את זה ככה כי אין עצם קולית בגופי, וזאת עבודה קשה להסתובב לחוץ בעולם הזה. פאק, בארץ הזאת. אז לבת שלי איחלתי נפש רגועה הרבה לפני שהיא נולדה, ובאותה נשימה אמרתי בטח, בהצלחה עם זה כשיש לך אבא נוירוטי. והנה, בכל זאת, רגועה. למרות אבא שלה. בגלל זה הוא כל כך גאה בה.

הדבר השני שיצא לי לאחל לבתי הוא שתהיה בת מזל. לא מכיר דבר יותר חשוב מזה. אני הרבה יותר מדי חרדתי בשביל להכריז שזה מה שהיא, אבל לא יכולתי לראות את החברות הישנות שלה מקבלות אותה כפי שקיבלו אותה בלי לחשוב שזה — נקודתית זה, בלי לנחס שום דבר אחר — מזל. המון מזל. רק כשהתיישבתי לכתוב חשבתי שאם רונה השאירה כזה רושם על הילדות האלה שהן זוכרות לה חסד פעוטותה, אז אולי זה בעצם פחות מזל ויותר עוד סיבה להתגאות בה.

לא מזמן כתבתי על הכפייתיות המסוימת שמאפיינת את משטר הכושר הגופני שלי, אבל מה שקורה אצלי לאחרונה בשרירי החזה לא קשור לזה בכלל. אם החזה הזה נפוח, זה רק כי אני מתפוצץ מרוב גאווה בילדה שנכון לעכשיו — טפו טפו וכל זה — היא בכלל, אבל בכלל, לא כמו אבא.

צילום: אייל טואג אומרים לכם

צילום: אייל טואג אומרים לכם

*נו, אמרתי לכם להזכיר לי: מאז שהפכתי למבקר הקולנוע של "פנאי פלוס", ג'וב שמצטרף למשרה הזהה שלי בבלייזר, ביקורות הקולנוע קצת השתלטו לי על הבלוג. אם אתם נכנסים לכאן רק בשביל הטקסטים ההוריים, אני מתנצל ומבטיח שלא נטשתי את העניין; רק נאלצתי לשנות מעט את המינון. אז בשמחות

 

 

 

מודעות פרסומת

3 תגובות ל-“הבת שלי מחוננת, מה התירוץ שלכם?

  1. וואו, מפתיע איך כתבה על אהבת אב יכולה להיות כל-כך צורמת ולא נעימה. היה נחמד אם תוך כדי הילולי הבת, היית מסוגל לומר מילה טובה (רק אחת…) על 3 הילדות שקיבלו אותה ואפשרו לה להיות כ"כ קולית (אם כי יתכן שאינן שייכות לאותם 2.5% אחוזים …).

  2. אין לי מושג למה את לוקחת את זה ככה, דנה. ברור שהילדות האלה לגמרי שיחקו אותה. אם זה לא משתמע מהטקסט, הנה אני אומר את זה חד וברור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s