ואם אני טועה באיך שאני הורה?

"נו, איזה סתומים, הם לא קולטים שזה דווקא יעלה את מחירי הדירות?"

"נו, איזה סתומים, הם לא קולטים שזה דווקא יעלה את מחירי הדירות?"

אם הייתי כלב, הייתי חווה התקף חרדה בכל פעם שהבעלים שלי היה יוצא מהבית. מה אם ייגמר לי האוכל בקערה? מתי הוא יבוא להוציא אותי? איך אני יודע שהוא בכלל יחזור?

בהיפוך לוגי על המנטרה של ספיידרמן, עם אחריות גדולה בא כוח גדול. כשאתה אמון על מישהו אחר, כשרווחתו תלויה בך, כל גחמה שלך יכולה להסב לו סבל. בעיקר כשמדובר בחסר ישע, שזה ממילא מוטמע בסיטואציה, כי למי כבר יוצא להיות אחראי על יצור בעל ישע.

המחשבה על החרדה הכלבית תפסה אותי חזק וקשה ביום העבודה הראשון שלי בבלייזר, שהיה גם יום העבודה הראשון שלי כשכיר, ומכאן שזאת הייתה הפעם הראשונה שהשארתי את פ' לבד מתשע עד חמש. כמעט 13 שנים עברו מאז, ואני עוד זוכר את הקשר שפיתל לי את המעיים כשנעלתי עליו את הדלת. לו זה כמובן לא הזיז, לא באותו בוקר ולא באף בוקר עד האחרון שלו. מ', ממלאת מקומו, היא בכלל הכלבה הכי פחות חרדתית שאני מכיר. ועדיין, בזמן האחרון יצא לי לחשוב המון על הכוח שבא עם האחריות. לא על הכלבה שלי: על הילדה שלי.

רוב האנשים שמכירים אותי חושבים שאני בחור אינטליגנטי. גם אני חושב ככה, ואם אתם מכירים אותי ולא אוהבים אותי, כנראה שזה בגלל זה. הרי אנשים שחושבים שהם חכמים זה מעצבן אפילו אם הם צודקים. אבל ככה זה: חוסר הביטחון שלי אינו חל על האינטלקט. בבלייזר הקרוב יש לי טקסט על המקומות שהוא כן חל בהם, אז לא אכנס לזה כאן, וממילא אני מעלה את חוכמתי כי רבה לא כדי לדון במידת האנטגוניזם שהח"מ מעורר אלא כדי להידרש לאופי האבהות שלו.

כשאתה חושב שאתה חכם, הדבר האחרון שעולה בדעתך זה שמישהו יודע משהו יותר טוב ממך. אם אתם מכירים אותי ולא אוהבים אותי, אולי זה גם בגלל זה: כי אני יודע לבד מהו הדבר הנכון לעשות. אתם עשויים לחשוב על דבר אחר, אבל זה רק מפני שאתם טועים. אלא שבשבוע שעבר, בעיצומו של המשבר הכי מבאס שאני זוכר בשמונה שנות מערכת יחסים עם הבת שלי, תפסה אותי מחשבה לא פחות חזקה ולא פחות קשה מההיא על החרדה הכלבית: מה אם זה אני שטועה?

כל הפוזיציה ההורית שלי, קרי היותי אב חד־ילדי, מקורה בתחושה שהפליא לנסח אינדיאנה ג'ונס הצעיר ב"הגביע הקדוש": כולם הלכו לאיבוד חוץ ממני. כולם עושים יותר מאחד וזה גומר אותם כספית ואנרגטית למשך כך וכך שנים? אנחנו נעשה אחת ונוכיח שיש חיים אחרי הילדים. באשר לכל החוכמות המקובלות ונבואות הזעם על ההשלכות שיש לזה על האחת והיחידה עצמה — היא תתרגל להיות במרכז תשומת הלב, היא תזכור לכם שלא היה לה עם מי לשחק, בסוף הדרך היא תהיה אחת על שני גריאטרים — הן מעולם לא הטרידו אותי. הרי להתרגל להיות במרכז זה דלק להתבלט, והפליפ־סייד של היעדר אחים זה שני מבוגרים בשליף, וכדור בראש זה יופי של מזור לסיעודיות. אבל מה אם אני לא כזה חכם כמו שנדמה לי?

שום דבר דרמטי לא קרה בשבוע שעבר חוץ מזה שחוויתי משבר אנרגיה בסדר גודל של שנות ה־70. לא היה לי כוח להיות אבא — או משנה לעורך, או מבקר קולנוע, או כל דבר אחר — וזה גרם לרונה לעשות מה שילדים עושים בקטעים האלה. מה שבאנגלית קוראים Acting out ובעברית אני לא מכיר ביטוי פחות נדוש או יותר מדויק מאשר לחפש תשומת לב שלילית. יש ילדים שזה מתבטא אצלם בהתקפי זעם; אצל רונה, שתהיה בריאה, זה מתבטא בכל אחד ואחד מהסעיפים דלעיל. פתאום היא תובעת יחס באופן שגורם לך לחשוב שאולי היא באמת לא יכולה בלעדיו, פתאום היא אומרת משפטים חורכי לב וכליות כמו "אף אחד לא רוצה לשחק איתי", פתאום היא נתקפת מחשבות על מוות (בדרך כלל שלה. בשבוע שעבר, מעשה שטן להתפאר, זה היה שלי ושל אימא שלה: "אני לא רוצה שתהיו זקנים כי זה אומר שתמותו").

טוב, זה היה בשבוע שעבר. אני הייתי נרגן והיא הייתה מעצבנת, אבל אז דאגתי לפנות לה שני אחר הצהריימים שלמים, ובמחי הקרנת עיתונאים של "סרט לגו" וטיול בפארק הספורט, העולם שב להסתובב בכיוון הנכון. אלא שמאז טורדת אותי המחשבה על הסיכוי הקלוש, השדוף, שאין לי מושג מהחיים שלי. כאילו, מה אם טעיתי כשהחלטתי לחשוף אותה למושג המוות בגיל צעיר מאוד. מה אם שכחתי לשקלל בתוך ה"שני מבוגרים בשליף" את העובדה שאין לי את הגֶן המשתובב, ומכאן שלעולם לא אהיה תחליף לאח או לאחות. רבאק, מה אם בבוא העת אגלה שאין לי ביצים לכדור בראש.

אם זה לא מספיק סרט לאכול, אז לתוך כל זה הזדחלה מחשבה מצמיתה ממש: מה אם רונה החרדתית והתובעת־תשומת־לב היא הרונה האמיתית, ואני פשוט לא רואה את זה — כי בדרך כלל אני מעניק לה כל כך הרבה צומי שאין לה סיבה לתבוע, כי היא חיה את החרדות שלה בשקט כמו אבא? טוב, גם זה היה בשבוע שעבר. השאלות האלה כבר לא מטרידות אותי, וטוב שכך, כי אין לי תשובות בשבילן.

כתבתי כאן בעבר שהציווי החשוב ביותר להורה הוא אותו אחד שמשננים אלכוהוליסטים: אנחנו חייבים לקבל את מה שאנחנו לא יכולים לשנות. רק מה, לרוב ההורים יש ילד שני לעשות עליו מקצה שיפורים (או, בואו נודה בזה, סט חדש של טעויות). אני, עם האחת שלי, יכול רק לקוות שכל זה קיים רק אצלי בראש. שזאת שוב החרדה שלי, לא של הכלב.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s