בואי ילדה, בואי לפנטזיה

"עבודה בעיניים התקציב הזה"

"עבודה בעיניים התקציב הזה"

אז סיימתי להקריא לרונה את — משחק מילים לא מכוון — "הסיפור שאינו נגמר". זה לקח כמעט שלושה חודשים, אבל ליווינו את בסטיאן בלתזאר בוקס לארץ פנטזיה ובחזרה. וכמו בסטיאן, גם אנחנו הגענו אל הפרק האחרון רק אחרי שהתגברנו על כמה מכשולים. הראשון היה שהספר של מיכאל אנדה מתאים ברמתו לילדים בחלק הסוגר של בית הספר היסודי, לא לכאלה שהרגע סיימו את השנה הראשונה שלו. מכשול #2, פועל יוצא של הראשון: לצפות מילדה בת שבע וחצי לעקוב אחרי סאגה של 350 עמודים זה לצפות להרבה. אבל בינינו, אני חושב שבגלל זה הכנסתי את שנינו להרפתקה הזאת. כי עדיין בינינו, חלק גדול מ — מילה גדולה — פילוסופיית ההורות שלי היא "ואתגרת את בתך".

מאז שהיא נולדה יש בי איזה חוסר סבלנות של "נו, תגדלי כבר". חשבתי שזה יעבור אחרי שלב ה"נו, תדברי כבר" או לכל היותר "נו, תתקלחי עצמאית כבר" (אני גבר. גברים רוצים לקבל מיידית את כל הפיצ'רים של הצעצועים שלהם), אבל האמת היא שגם היום, כשרונה היא יחידה אוטרקית, יש ערימה שלמה של דברים שאני כבר לא יכול לחכות שהיא תדע לעשות או תרצה לעשות.

אפשר לארוז את כל זה תחת הגדרה סטרייט־פורוורדית כמו חוסר סבלנות, רק שזה לא עד כדי כך פשוט, כי הדבר האחרון שאני רוצה לראות אצלי בבית זה עוד נקבה בוגרת, שלא לדבר על מתבגרת. הו לא: זה יותר כמו לרצות שרונה תהיה תמיד בגיל המושלם הזה שבו בנות כבר מבינות הכל, אבל עדיין לא אובססיביות לגבי דברים מחרידים כמו דימוי גוף או בנים. בראש שלי זה בערך גיל 12, אבל יש להניח שבקצב ההתבגרות של ימינו, זה יותר כמו עשר וקצת עודף. על כל פנים, את הרצון שהיא גם תגדל וגם תישאר קטנטונת אפשר באמת לארוז תחת הגדרה סטרייט־פורוורדית: ציפיות לא ריאליות.

אומרים שילדים מסוימים כורעים תחת נטל הציפיות של ההורים. לא יודע לגבי כריעה, אבל תוך כדי קריאה על בסטיאן ואטריו ודרקון המזל פלקור חווינו כמה מהמשברים היותר מבאסים שאני זוכר איתה. פעם היא איבדה סבלנות לגבי הסיפור, אז אני איבדתי סבלנות לגביה. פעם היא התעקשה להיות זאת שמקריאה, אז התקדמנו בקצב שהוציא שם טוב לתהליך השלום. ויותר מפעם מצאתי את עצמי נוטר לה — ממש ככה, במלוא מובן הטינה — על זה שהיא לא מעריכה מספיק את מה שאנחנו עושים פה. את מה שזה מעולל לגרון שלי מצד אחד, ואת מה שזה עושה לה מהצד השני.

אוי, ומה שזה עשה לה. זה חלק ממה שהפך את העסק לכל כך אמביוולנטי: העובדה שלצד המשברים חווינו כמה מהרגעים היותר יפים שאני זוכר איתה. היה למשל הציור ההוא שהיא ציירה של הקיסרית הילדותית, בת ירח. היה הפלקור הקטן ההוא, עשוי בד וממולא צמר גפן, שהיא פקדה על סבא שלה להכין לה. היה היום ההוא שהיא חזרה מבית הספר עם יצירה פרי עטה בשם "הסיפור שנגמר מהר", ואני נקרעתי מצחוק ושאלתי אותה אם מדובר בפורמט מחוכם של מחאה, והיא הבינה בדיוק מה אני שואל ואמרה לא והתכוונה כן. ובעיקר היה הרגע שדיברנו על הקונפליקט הגדול שמוביל את המחצית השנייה של הספר.

"אז הבנת, רונה? בכל פעם שבסטיאן מבקש משאלה בפנטזיה, הוא שוכח משהו על החיים שלו בעולם של בני האדם. הוא מרוויח משהו ומפסיד משהו".

"זה כמו מחדד, אבא".

"איך כמו מחדד?".

"העיפרון נהיה יותר חד, אבל גם יותר קצר. הוא מרוויח משהו ומפסיד משהו".

אחרי הקטע הזה הסתובבתי ימים שלמים עם חיוך מי־גאון־של־אבא, וכשנמוג החיוך צצה מיני־תובנה: גם ההתבגרות של הילדים שלנו היה כמו מחדד. הם נהיים יותר חדים, אבל גם פחות ילדים.

אז מה הסיפור שלך, אבא? מה כל כך דחוף לך לראות אותי גדלה אם הדבר האחרון שאתה מאחל לעצמך זה בת מתבגרת?

אין לי מושג, ילדה. אולי הסתירה הזאת היא פשוט המשהו שאת מרוויחה ומפסידה מהציפיות הלא ריאליות של אבא.

*לא, פשוט לא יכולתי להתגבר על הפיתוי של הקליפ הזה

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“בואי ילדה, בואי לפנטזיה

  1. הקליפ גדול. אז כולם באייטיז היו גיי?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s