הכי מצחיק בארץ

 

"פדיחות, כולנו לבשנו ירוק"

אנחנו — בני אדם בכלל ועיתונאים בפרט — נוטים לחשוב בתבניות. כלום לא יכול פשוט להיות; כל דבר הוא המשהו החדש, כל אחד הוא היורש של מישהו. אני לא מוציא את עצמי מן הכלל: אם בשבוע שעבר לא שיתפתי אתכם במחשבה על כך שאנסל אלגורט ("אשמת הכוכבים") עשוי להיות פול ניומן כשהוא יהיה גדול, זה רק כי לא היו לי מספיק אינצ'ים.

"אפס ביחסי אנוש" הוא כר נרחב ליציקה. הרי מדובר בקומדיה שמתרחשת בצה"ל, וככזאת מפתה לחפש בה "גבעת חלפון" חדש; יש בה גם צד סוריאליסטי, אז מפתה לדבר במונחי ירושה ל"אוונטי פופולו"; ואם אתם מספיק זקנים, אז קל מאוד לסמן אותה כמהדורה מודרנית של "בנות", הקומדיה מ־1985 (תסריט: אסי דיין, בימוי: נדב לויתן) על טירונות בנות שכאילו עשתה כבר לפני 30 שנה את מה שטליה לביא עושה בסרט הביכורים שלה.

יש שתי סיבות ל"כאילו" הזה. הראשונה היא ש"בנות" היה סרט מחורבן ואילו "אפס ביחסי אנוש" הוא סרט נפלא, והשנייה והעמוקה יותר היא ש"אפס" הוא לא השום דבר החדש. הוא סרט עם קול משלו, קול שהסתבכתי שעה עם ההגדרה שלו עד שאשתי אמרה בנונשלנטיות "פרֶש". ובכן, בול: טרי זאת בדיוק המילה. קול טרי.

גם עם השורה התחתונה הסתבכתי. אני נדרש לזה פה בשורות העליונות כי יש לי הרגשה שההייפ סביב "אפס" — הייפ שלתחושתי הולך ומתעצם מאז הזכייה שלו בפסטיבל טרייבקה — הופך אותו לסרט ההוא שכולם הולכים אליו אחרי שהם קראו עליו הכל. מידע מוקדם הוא האנטי־חומר של חוויית הצפייה, בטח בסרט שכל הקטע שלו זה הטריות, אז כשירות לציבור חשבתי שיהיה נכון לסכם אותו מבעוד מועד ולאפשר לכם לדלג על כל היתר (להלן הביקורת). ובכן, בתום דיונים מרתוניים החלטתי ללכת על נפלא. הוא ניצח בגמר את "אדיר", שפשוט לא משקף את הפליאה שיצר אצלי הסרט הזה. פליאה שמסתכמת בתהייה איך הצליחה לביא ליישב דברים והיפוכם באופן כל כך נונשלנטי בסרט ביכורים. למצוא את הטון הנכון לסרט זה מלכתחילה טריקי גם ליוצרים ותיקים, כל שכן בקומדיה, אבל לייצב טון שמכיל סתירות, שבמובנים רבים נבנה מהן, זה — ובכן, פלא.

"אפס" מחולק לשלושה תת־סיפורים, אבל הוא לא סרט אפיזודלי: הוא סיפור אחד על שנה אחת במשרד שלישות בבסיס שיזפון. הגיבורה שלנו היא זוהר הקיבוצניקית (דאנה איבגי), ששורדת את השביזות רק בזכות הנוכחות של חברתה החיפאית דפי (נלי תגר). זו מצידה מפנטזת על שיבוץ מחדש בקריה, והעניין הטכני הזה יניע יותר מהלכי עלילה משהייתם מצפים.

אמרנו טון, ומוזיקת היומיום של זוהר ודפי היא שקלול הבנות שחולקות איתן ג'וב וחדר: שתי העמות שכל הזמן שרות ביחד, הרוסייה שנתקיימו בה כל המיתוסים האפשריים על רוסיות (תמרה קלינגון המדויקת להפליא), הקצינה הבת זונה שלא מעניין אותה כלום מלבד מסלול ההתקדמות שלה (שני קליין בתפקיד כפוי טובה). אה, וגם המתאבדת.

תירגעו, זה לא ממש ספוילר. זאת רק ההזדמנות הראשונה להידרש לאותם ניגודים שלביא מפליאה ללהטט בהם. בחורה שמתאבדת זה לא בדיוק חומר לקומדיית צחק־בקול־רם — ושלא תטעו, "אפס ביחסי אנוש" הוא הסרט המצחיק בקול הכי רם שראיתי השנה — אבל לביא, תיפח רוחה, שוברת אל המלודרמה רק כדי לחזור משם עם עוד יותר קומדיה. והסרט לא נפגע מזה, לא מאבד גובה, לא דופק ברקס. רק מרוויח עוד רובד.

מציאות רבודה מאפיינת עוד סתירה שמתיישבת פה בלי שום בעיה: זו שבין הריאליסטי והסוריאליסטי. במובן מסוים, "אפס" הוא ריאליזם נטו; קשה לחשוב על תיאור נאמן יותר למציאות של הישראליות, של צה"ל, של מיטב בנותינו. במובן אחר ונוכח לא פחות, יש כאן סצנות שבאמת היו משתלבות בקלות ב"אוונטי פופולו" (או ב"מלכוד 22", או ב"מ.א.ש"). אני לא רוצה לספיילר בקשר לזה, אבל אם יוצא לכם לקרוא את השורות האלה אחרי שראיתם את הסרט, תחשבו נייר גרוס ותחשבו רוח רפאים.

הסתירה האחרונה היא בכלל לא סתירה, אבל היא בהחלט נראית ככה: ייאוש וקומדיה. זה לא בדיוק עניין של שחוק ודמע, כמו העובדה שכל הדמויות כאן נואשות — מי לגבר, מי לטופס העברה, מי לקידום — באותה מידה שהן מצחיקות. מכל הדברים והיפוכם שמביאה לביא לשולחן, זה היחיד שהצלחתי לעלות על הטריק שמאחוריו. טוב, כי זה כל כך פשוט: ההומור של "אפס ביחסי אנוש" הוא מצב כפית קלאסי. הומור שלאחר ייאוש. זה מה שעושה את ההצחקות שלו למדויקות כל כך: העובדה שכולנו מכירים את הקטע הזה של לצחוק כי האלטרנטיבה היא לבכות. טוב, או לרדת על חצי קופסה ערגליות.

אני נטפל כל העת ללביא, כי היא התסריטאית והבמאית, אבל האמת היא ש"אפס" הוא טור דה פורס של לפחות עוד שתי נשים וגבר אחד. האחרון הוא העורך אריק ליבוביץ; הטיימינג הקומי של הסרט הזה הוא לא פחות ממושלם, ושכאתה רואה דבר כזה, היה סמוך ובטוח שאתה רואה מגע יד של עורך שיודע את מלאכתו. האישה הראשונה היא נלי תגר, שמגלמת באורח פשוט מושלם בחורה כל כך סתומה שאי אפשר לא לאהוב אותה וכל כך מעופפת שבא להפליק אותה בחזרה למציאות. בכלל, כל הבנות של לביא הן כאלה שאתה מכיר. שנתקלת בהן, אם לא בצבא אז באיזו ישארליאנה אחרת. הפמיליאריות הזאת בטח עזרה לשחקניות, אבל היא לבדה לא מסבירה את הדיוק של תגר, ובטח לא את מה שעושה כאן דאנה איבגי.

"וואי, שופרסל נופלת 3.9 אחוז"

אמרתי נפלא, וצריך להגיד את זה שוב על המשחק של איבגי. מילא תזמון קומי עילאי, שאפשר אולי לטעון שהוא כישרון מולד; הפלא הוא שזוהר הקיבוצניקית של איבגי מצליחה להצחיק, לעורר רחמים, לסחוט סימפטיה ונורא לעצבן באותה קלות, ולפעמים באותה סצנה. חלק מזה בא מהדיוק האבסולוטי של לביא כתסריטאית, אבל הרבה מזה בא ממשחק נטו.

אני לא זוכר מתי צחקתי כמו ב"אפס ביחסי אנוש", ואני לא מתכוון במובן של "צחקתי בסרט ישראלי". אפשר לזקוף חלק מזה לזכות אפקט התביטו־במראה, אבל מה שקרה בטרייבקה מעיד שגם זר יבין זאת. טליה לביא מזנקת עמוק לתוך רשימת הבמאים שאני מת לראות את הסרט הבא שלהם, ולא מפני שמעניין אותי לראות אותה פוסט הבוסריות של סרט ביכורים. להפך: זה בגלל שאין שום דבר בוסרי בסרט הביכורים שלה שאני מת לראות מה עוד היא יכולה לעשות.

אני לא אוהב את הביטוי "סרט חובה" — כאילו, מה אני אעשה לכם אם לא תלכו — אבל "אפס ביחסי אנוש" הוא הכי קרוב לזה שיכול להיות (בעיקר בחבורת בנות. בהקרנה שנכחתי בה הייתה  כזאת, והיא צחקה ברמות של סיוע רפואי). אז בלי אמת או חובה, הרשו לי לסכם את תחושותיי לגבי סרט ישראלי אחד בשמו של סרט ישראלי אחר: פלאות.

בעצם רגע, לא סיימתי איתכם. לא אם אתם מבני מיני: התחרות הכי קשה ל"אפס ביחסי אנוש", ולצורך העניין לכל סרט אחר שמתרוצץ פה כרגע, הוא הגברים שמתרוצצים שם על הדשא בברזיל. זה רלוונטי במיוחד בסרט שפשוט צועק "ערב בנות", אבל באופן אישי — תכלס, כמעט אינטרסנטי — אני מאוד מקווה שבני ישראל יוותרו אחר כבוד על איזו הופעה של ליאו מסי לטובת ההופעה של דאנה איבגי.

אכפת לי מזה באופן אישי כי אני גבר שלא סובל כדורגל ומת על קולנוע, ובאופן אינטרסנטי כי הימרתי על זה. כלומר, בערך: בשיחה במסדרונות מערכת "פנאי פלוס" טען מי שטען כי הפוטנציאל הקופתי של "אפס" עומד על 80 אלף צופים, ואילו אני טענתי כי פחחח ואמרתי 300 אלף. בקיצור, גברים, צאו מהבית. אם לא משום סיבה אחרת, אז בגלל שזה יוציא אותי צודק.

*פורסם בפנאי פלוס, 26.6.14