ואם בת יחידה היא בת בודדה?

"יופי רונה, עכשיו תתחילי לבנות את הספינקס"

"יופי רונה, עכשיו תתחילי לבנות את הספינקס"

"אני לא מבין שחקנים שמתלוננים על הקושי לשחק מול שום דבר", אמר פעם סמואל ג'קסון על הצורך לדמיין נבלים דיגיטליים בטרילוגיית הפריקוולים של "מלחמת הכוכבים". "הייתי בן יחיד, וכל הזמן שיחקתי עם דברים שלא היו שם. זה נקרא להשתמש בדמיון שלך". ובאמת, את הדמיון של הבת היחידה שלי אני רואה בפעולה כל הזמן. תמיד הייתה לה יכולת להעסיק את עצמה מתוך עצמה, וגם אם היום זה נדלק לה רק אחרי שמכבים לה את המסך של הטלוויזיה/ מחשב/ טלפון, זה עדיין דבר יפה לראות. דבר משקיט מצפון לראות, אם להתביית על הסיבה שבגללה המילים האלה נכתבות.

היעדר המישהו לשחק איתו זה משהו שאתה לוקח בחשבון כשמתגבשת אצלך קונספציית האחת והיחידה, אבל יש הבדל בין לקחת בחשבון ולהיות מוטרד, ואותי זה לגמרי לא הטריד. קודם כל סידרתי לעצמי בראש שבתור בת יחידה היא בוודאי תקיף את עצמה בחברים. אחר כך נשבעתי שכפיצוי על היעדר אח או אחות, רונה תקבל מלא שעות אבא. אלא שהפסיכולוגיה של הילד האחד היא קצת יותר מורכבת מזה, או שככה זה אצל הילדה האחת שלי. ובכל מקרה, נדמה לי שפספסתי עוד יותר את הפסיכולוגיה של אבא שלה.

בגיל שתי דקות לשמונה, רונה היא ילדה שמחה ואהובה שבני גילה רוצים בקרבתה, אבל אף אחד מהם הוא לא החבר הכי טוב שלה (ואף אחת היא לא ה־BFF שלה, שזה דפיציט אמיתי בגילה ובכלל). והיא בהחלט זוכה לשעות אבא, אבל עם אבא שהוא לא הטיפוס המשחק ובטח לא המשתטה, אולי למעט איזה קרב כריות מזדמן. אבא של רונה טוב בלקחת אותה לסרטים, בלשבת איתה בבית קפה, בלדבר איתה על דברים של גדולים ובלעשות איתה דברים של גדולים. מקסימום לאפות משהו ביחד או לעסוק יחד במה שילדים קוראים היום "עבודת יצירה", כי למה להשתמש במילים גדולות.

כדי להשלים את התמונה, רונה היא ילדה שתמיד יש לה עם מי לשחק בבית הספר, אבל פליי־דייטס הן אירוע נדיר מאוד בלו"ז שלה למרות שלא חסרות הצעות להתארח ובקשות לארח. כששאלתי אותה למה, התשובה הייתה שבית ספר זה בשביל חברים ובשאר היום יותר נוח לה להיות לבד. זה מה שהיא אמרה, נוח. ומכל זה יצא שיום אחד, לפני ככה שבוע, היכתה בי בגל של צער ובחילה המחשבה שהילדה שלי לא רק יחידה אלא גם בודדה.

תראו, היא לא. לא באמת. כל יום היא חוזרת הביתה עם סיפורים על חוויות משותפות עם חברים, וכמובן שיש מיליארד מסיבות וכיו"ב אירועים שמוכיחים את הטיעון דלעיל: הילדה אהובה. שזאת מחשבה מרגיעה בתשעה מכל עשרה מקרים שהמצפון קצת מייסר אותי, אבל לא בעשירי. לא ביום ההוא שהיא חזרה בוכה כי הכיתה התחלקה לזוגות והיא קצת ריחפה ובסוף יצא שאף אחד לא רצה להיות בן הזוג שלה. ובטח לא מצאתי נחמה במחשבה שהיא אהובה לפני ככה שבוע, כשהיא בילתה את אחר הצהריים במשחק מחשב רב־משתתפים עם שתיים מהחברות שלה.

הזכרתי קודם את הפסיכולוגיה של הח"מ, וזה המקום להודות בשריטה: אם יש דבר שקשה לי איתו בסיפורים עצובים זה הקטעים השמחים. את השורה "והעץ היה מאושר" אני לא יכול להקריא בשפתיים לא רועדות, את הסיפור על איה שמבסוט ביום ההולדת שלו מבלון מפוצץ וצנצנת דבש ריקה אני אשכרה מצטער שאי־פעם קראתי, ואם משהו שבר אותי בדוקו שראיתי לא מזמן על תסמונת של זיקנה מואצת זה לא הילד שנראה כמו סבא, אלא איך שהוא נראה כשהלהקה האהובה עליו הזמינה אותו אל מאחורי הקלעים באיזו הופעה. לא יודע למה זה עובד אצלי ככה, ולצורך העניין זה גם לא רלוונטי. אני מספר את זה רק כדי להסביר את מה שקרה באותו ערב של פליי־דייט וירטואלי.

מעשה שהיה: בהתחלה רונה התרוצצה בבית באקסטזה כי תכף היא תשוטט עם שתי חברות אמיתיות בסביבה מדומיינת, ואני נתקפתי צער כי זה לא אמור להיות כזה אירוע בשבילה. אחר כך התחרבש משהו בתקשורת הדיגיטלית, והפליי־דייט המשולש גווע אולי חצי שעה אחרי שהתחיל. באותו לילה, בהשפעת האנטי־קליימקס, רונה נכנסה לאחד מהתקפי הבכי שלה — הם באים אולי פעם ברבעון — וכדי להרגיע אותה אמרה לה אימא שלה שגם אבא תיכף מתחיל לבכות. אני בטוח שלא היה לה מושג כמה היא צדקה.

על ההחלטה להסתפק באחת והיחידה שלי יצא לי להגן באלף ואחת הזדמנויות, ואין לי בעיה לעשות את זה שוב, עם ולמרות כל האמור לעיל. יותר מזה, אני מכיר המון ילדים מרובי אחים שסובלים מקשת שלמה של בעיות חברתיות. בקיצור, השכל הישר שלי מסוגל להתמודד בלי שום בעיה עם מה שקרה בערב ההוא. אבל הלב, יימח שמו, הוא ניצל את ההזדמנות כדי להוציא אותי עם תרמיל ומקל לגילט־טריפ של הלייף. תראה מה קורה בגלל שאין לה אחים. תראה מה קורה מרוב שעות אבא שעושים בהן דברים של גדולים. רבאק, אבא, תראה מה זה ילדה שלא יודעת מה זה ילדים.

זה עבר. ברור שזה עבר. אני כותב עכשיו לא במצפון מיוסר אלא בהשלמה. לא בהבנה — אני עדיין תוהה מה כל זה אומר עליה, או לצורך העניין עלי — אבל בשתי דקות לשמונה שנים של הורות, אני משלים עם האשמה. ליתר דיוק, עם הכאב שנמצא בצד השני של האהבה. אני אוהב את הבת שלי > רע לבת שלי > רע לי > אני בודק איך זה באשמתי. ככה זה עובד אצלי.

בחיים לא תשמעו אותי נסוג מההצהרות בדבר היתרונות שטמונים בחד־ילדתיות. יותר מזה, מאז הערב ההוא מתרוצץ לי בראש החצי השני של "מבדידות האנשים הופכים קשים" — הנה, אפילו יהונתן גפן כתב שמעטים כן יוצאים ממנה נשכרים — וגם היפוך לוגי של "חופשי זה לגמרי לבד", כי אם ככה אז לבד זה לגמרי חופשי. חוץ מזה, אודה וקצת אבוש, מתנגן לי בראש השיר הזה:

אז כן, בינתיים עבר הצער ושכחה ושככה הבחילה. אבל מדי פעם אני תוהה מה הייתה תדירות הפליי־דייטס של רונה, ומנגד של התקפי הבכי שלה, עם אבא ליותר מאחת. או לכל הפחות עם אבא שמוכן למחול על כבודו, ומפעם לפעם לעשות דברים של ילדים.

Advertisements

6 תגובות ל-“ואם בת יחידה היא בת בודדה?

  1. מעורר מחשבה.
    ואני מעז להפנות את תשומת לב המאסטר לתיקון קטן: ושכחה הבחילה = ושככה הבחילה.

  2. אתה כותב מצויין.

  3. הייתי בת יחידה, עם פליי דייטס. למרות זאת, הייתי בוגרת מאוד ובודדה מאוד – אולי גם קצת עסוקה בלהקל על האשמה של אמא ואבא. כשידעתי לבקש אח/ות באופן מפורש היה כבר מאוחר. היום אני פסיכולוגית קלינית. תאמר בטח שהנה, זה טוב והכל בסדר.אולי. אבל עדיין נדמה לי שעדיף היה אם היו לי אחים.. והייתי מרשה לעצמי לפתח כישורים אחרים מלטפל באשמה של אחרים, אולי מהנדסת או מעצבת פנים. קיצר, תעשה לה אח, אין לזה יותר מדי תירוצים.

  4. נתקלתי בפוסט שלך היום, אני אמא לילד אחד, בן 10.
    תיארת אחד לאחד את ההתמודדות שלנו בבית
    כולי תקווה שלא טעינו בהחלטה
    להביא ילד אחד …
    העובדה שהסיפור זהה ממש גרמה לי לחשוב שאולי העובדה שאין לו את החבר הכי טוב
    קשור לעובדה שהוא בן יחיד
    בכל מקרה, הגעתי לשלב רגשות האשמה … רק עכשיו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s