10 דברים לראות בפסטיבל אוטופיה

"אתה לא מעלה את זה בלי לתייג אותי"

"אתה לא מעלה את זה בלי לתייג אותי"

פסטיבל אוטופיה, לשעבר אייקון, עושה השנה שני תיקונים. ראשית הוא מתקיים באמצע ספטמבר (13־20) ולא בסוכות, המועד המסורתי שתמיד גרם לו לזנב בפסטיבל הסרטים בחיפה. שנית, אפשר לומר בפה מלא שזה כבר לא פסטיבל סרטי מד"ב ופנטזיה אלא פסטיבל סרטי ז'אנר. בשנה שעברה התלוננתי על כך שההיצמדות למד"ב ופנטזיה אינה ריאלית פשוט מפני שבשנה נתונה אין די סרטים שהם גם מספיק טובים וגם מספיק קטנים בשביל לערוך הופעת בכורה ארצית דווקא בסינמטק תל אביב; לא יודע אם זה כי הקשיבו לי או סתם כי צדקתי, אבל ההיצע של 2014 — עם סרטי אימה ונקמה וקומדיות ז'אנריות — הוא שיפור עצום בהשוואה למהדורת 2013. אז כבוד למנהל הפסטיבל אורי אביב, ואם אתם לא מתכוונים לסור ולראות בעצמכם, לפחות תזכרו את הכותרים הבאים במגירת הדברים לראות מתישהו ואיכשהו.

1) נחש מה בא לסעוד. כמה חברים נאספים לארוחת ערב משותפת בלילה שבו עובר כוכב שביט קרוב לכדור הארץ, ומגלים — בהתחלה לתדהמתם ובהמשך די לאימתם — שהשכונה נמלאה בעותקים שלהם. שיבוטים? יקומים מקבילים? "לכידות" (Coherence, ארה"ב 2013, בימוי: ג'יימס וורד בירקיט) מתעסק פחות במכניקה ויותר בפילוסופיה, והתוצאה היא סרט נבון להפליא, מעט מטריד והרבה משעשע, שבתכלס מתקל את החתול המפורסם של שרדינגר. לא מכירים? פה זה לא ויקיפדיה.

מפגש חברים בלילה נפיץ הוא גם המעטפת של "סופעולם" (ישראל 2014, בימוי: רוני קידר, ההיא מ"ג'ו + בל"), לדאבוני הסרט היחיד שהספקתי לראות מהמסגרת התחרותית החדשה של אוטופיה — סרטים ישראליים באורך מלא. הלילה המדובר אמור להיות האחרון עלי אדמות, של החבר'ה ושל כולנו, ואנחנו לא מקבלים הסבר למה. רק רואים מה עושים טיפוסים מאוד שונים עם הרגעים האחרונים שלהם. אני מניח שזה נשמע כמו התחלה של קומדיה, אבל זה יותר דרמה, ואמינה מאוד: בסרטה השני מצליחה קידר להעמיד חבורה שאשכרה נראית ומתנהגת כמו בשעות האחרונות שלה בתל אביב ועל הפלנטה. סרט מאתגר, זה כן, אבל מאוד מתגמל אם תקדישו לו 80 דקות של סבלנות. צל"ש לשחקנים — ניתאי גבירץ, גפן גנני, יותם ישי, סיון לוי וגאיה שליטא כ"ץ — על עבודת אנסמבל מוצלחת לעילא.

2) האו ביזאר. ייאמר מיד: אל תחשבו בכלל בכיוון של "מתחת לעור" (Under the Skin, בריטניה וארה"ב 2013, בימוי: ג'ונתן גלייזר) אם אין לכם סיבולת למוזרויות. הסרט הזה אמנם מציג את סקרלט ג'והנסון ללא סיוע ביגוד, אבל קחו בחשבון שזה משהו כמו "כביש אבוד" של דייויד לינץ', רק עם ספק־חייזרית־ספק־רובוטית שמפתה גברים על מנת — איך נקרא לזה, לשתות אותם? — אז כן, זה בהחלט ביזארי. אבל הח"מ, שברגיל נוטה להתפתל נוכח משונויות משונות מדי, נהנה עד אין קץ ברגע שהבין שאין כאן מה להבין. רק להיטמע במראות. הסרט הזה הזכיר לי את מיטב הסיוטים שלי, ושלא תטעו: זאת אחת המחמאות הגדולות שיצא לי לכתוב השנה.

"חולית של חודורובסקי" (Jodorowsky’s Dune, ארה"ב 2013, בימוי: פרנק פאביץ') הוא דוקו לא מוזר בכלל, אבל הוא מספר על הסרט הכי מוזר שלא נעשה אי פעם: עיבוד של הבמאי האקספרימנטלי להחריד אלחנדרו חודורובסקי ל"חולית" של פרנק הרברט. זה חד־משמעית המייקינג אוף המרתק ביותר שנעשה על סרט שלא נעשה, אבל צחוק בצד, מידת התשוקה האמנותית שהוא חושף — הן מצד חודורובסקי והן מצד האמנים שעבדו איתו, לרבות ה.ר גייגר לפני שמישהו שמע עליו — היא לא פחות מסוחפת. עם זאת, בינינו? כמה שלא סבלתי את העיבוד של דיוויד לינץ', ככה אחרי הדוקו הזה ברור לי שהייתי מתעב כל שנייה מחולית של חודורובסקי. רבאק, האיש מתגאה בבימוי סצנה שבה ברנש מחרבן זהב.

3) הלם וחימה. בקרוב ייצא כאן בבתי הקולנוע "צוהר" (Oculus, ארה"ב 2013, בימוי: מייק פלנגאן), ואתם יכולים להיות אלה שכבר ראו אותו וכעת סוחטים את חבריכם בתמורה לאי־ספוילרים. ויש הרבה מה לקלקל, כי למרות השתייכותו לז'אנר האימה, "צוהר" הוא יותר מותחן פסיכולוגי סביב שאלה אחת: האם אח ואחות איבדו את הוריהם בגלל מראה עתיקה שאוצרת בתוכה איזשהו כוח על־טבעי, או מפני שאבא שלהם איבד את זה עד כדי כך שהוא חירפן גם את אימא שלהם, ואז רצח אותה והביא את בנו למצב של זה או אתה או אני? מזהיר מראש שיש נפילת אנרגיה מסוימת דווקא בישורת האחרונה — זה כאילו שהלכו כאן על הפתרון התסריטאי הכי נכון ואיכשהו גם הכי פחות מספק — אבל תשמעו, אשכרה כססתי. ואפילו בלי שקיססתי!

גם "החוזרים" (The Returned, ספרד וקנדה 2013, בימוי: מנואל קרבאיו) מתחיל טוב יותר מאיך שהוא נגמר, אבל תקלטו איזה יופי של פרמיס: הייתה אפוקליפסת זומבים, אבל נמצאה תרופה ועכשיו מסתובבים בינינו זומבים לשעבר. עכשיו, מה יקרה כשיתחילו לצוץ שמועות על מחסור בתרופת הפלא?

"החוזרים" הוא אולי הסרט הכי פחות שלם בתשיעייה הזאת, אבל לטעמי הוא יותר מראוי לצפייה. בטח בימים אלה, כשאנחנו קוראים על ניצולי אבולה שמקבלים בול את היחס של האקס־אוכלי־מוחות.

4) הנולדים והמתים. עריכה לא לינארית ומאוד לא קונבנציונלית הופכת את "46 המושלמים" (The Perfect 46, ארה"ב 2013, בימוי: ברט ראיין בונוויץ') לאתגר אינטלקטואלי. אם אתם לא בנויים לכאלה, ותרו. אם אתם כן, עופו על הסיפור הזה: מדען כובש את העולם עם אתר אינטרנט שבוחן זיווגים מבחינה גנטית (23 כרומוזומים פלוס 23 כרומוזומים, מכאן ה־46). אבל מה קורה כשהאתר עובר מלבדוק את מידת ההתאמה/ סיכון בהריון של בני זוג קיימים לאיתור של בני זוג פוטנציאליים? החולייה החלשה כאן היא תת־עלילה שבה המדען דנן נחטף על ידי שני חבר'ה זועפים, אבל זה בטל בשישים, או לצורך העניין כבר ב־46. פשוט סרט חכם.

לפני שנלך אל הנגיש מכולם, עצירה בחולני מכולם: "קילרז" (Killers, יפן ואינדונזיה 2014, בימוי: קימו סטמבואל וטימו טחחנטו). אנחנו יוצאים לדרך עם יפני אחד שרוצח אנשים בשם האמנות ואינדונזי אחד שבסך הכל מנסה להיות עיתונאי חוקר, אבל מהר מאוד מתפתח סיפור שהדביק אותי למושב ולמסך. במשפט אחד? רוצח מגלה את המצפון שלו מול מצפוניסט שמגלה את הרוצח שבו. אחר כך זה מסתבך ומתהפך וכל מיני, אבל זה הקטע. זה ו־137 דקות של רציחות כל כך גרפיות שלהערכתי יש כמה במאים מקוריאה הדרומית שעדיין ממלמלים "אר יו שיטינג מי". בהחלט לא לכל אחד, אבל אתם אתם כמוני — קרי מקפידים לצפות בסרט הכי חולה של השנה, כל שנה — אז בתאבון שיהיה.

5) אחד בשביל כולם. צוות תיעודי נלווה לחבורה של ערפדים לקראת הכינוס השנתי הגדול של יצורי הלילה בוולינגטון, ניו זילנד? לא זוכר כזה מקרה קיצון של תקציר כל כך לא מבטיח וסרט כל כך מקיים. פשוט פגיעה בול בסרט הנעילה של הפסטיבל.

שנים מפצירים בי לראות את הסדרה הקומית "טיסת הקונקורד", ועכשיו אני מבין למה:
בגלל ג'מיין קלמנט, אחד הבמאים־שחקנים־כותבים שלה ועכשיו אחד משני הבמאים־שחקנים־כותבים — השני הוא טייקה וייטיטי — של "החיים בצללים" (What We Do In the Shadows, ניו זילנד 2014, בתמונה למעלה). חברים, זה הסרט הכי מצחיק שלא עוסק בג'ובניקיות שראיתי השנה: עולם שלם של ערפדים, אנשי זאב וזומבים שמתקיים בהם שילוב מוטרף של גיקיות קיצונית ורצחנות לא מתפשרת. אם זה לא נס תסריטאי גדול מספיק, אז בלב הסרט הזה ניצבים ארבעה ערפדים/ שותפים לדירה שפשוט אי אפשר לא להתאהב בהם ובמבוכה החברתית המתמדת שלהם.

לא מעט סרטים שמוקרנים באוטופיה עושים איכשהו את דרכם אל ההפצה המסחרית, אבל ספק רב אם זה יקרה עם סרט קטנטן כמו "החיים בצללים". תשמעו לי ולכו בשבילו לסינמטק תל אביב, או לכל הפחות שימו עליו יד ברגע שיצוץ הדי־וי־די או הבלו־ריי. קומדיית אימה מוצלחת זה הגבוה השמאלי שקולע שלשות של הסרטים. אל תפספסו את הרכש הזה.

6) סוף העולם שמאלה. אנחנו באוסטרליה, "עשר שנים אחרי הקריסה". זה כל מה שאנחנו יודעים על הפוסט־אפוקליפסה הזאת. זה והעובדה שאריק (גאי פירס) יעשה הכל כדי לחלץ את מכונית הרובר שלו מידי המניאקים שגנבו לו אותה. הכל כולל חבירה לאחיו של אחד הגנבים, ריי (רוברט פטינסון), על תקן מורה דרך. זה נשמע כמו תקציר, אבל זאת כל העלילה של "רובר" (The Rover, אוסטרליה 2014). שני גברים שונים מאוד — אחד אלים ושתקן, השני פטפטן מוגבל שכלית — שמחפשים ביחד כמה חארות במדבר פוסט־אפוקליפטי. אבל מה שקורה ביניהם, מה שאנחנו לומדים על שניהם ביחד ועל כל אחד לחוד, הוא לא דל בשום אופן: הוא כמעט קורע לב באנושיות שלו.

פירס תמיד סולידי, וכאן הוא לגמרי מפנה את הדרך לפטינסון, שמצידו גונב את הסרט בלי שום נקיפות מצפון. אפשר להריץ דחקה על זה שהוא עמד בכללים המפורסמים של "רעם טרופי" ולא הלך פול ריטארדד, אבל זה פשוט תפקיד מרשים. ושוב, סולידי: אפילו סצנה אחת כאן לא צועקת "תזכרו אותי בסביבות אוסקר 2019".

הבמאי דייויד מישוד הראה כבר ב"ממלכת החיות" שהוא יודע מה טוב, ואחרי "רובר" אני רשמית מאוהב בו ובאלימות הלירית שלו. לכו לראות את זה על המסך הגדול, כי זאת כנראה ההזדמנות היחידה שלכם.

פורסם בבלייזר (גיליון ספטמבר), למעט הקטע על "רובר" שפורסם בפנאי פלוס (גיליון 11.9)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s