עוד 4 סרטים שלא מדברים עליהם מספיק

"איף, לא אמרתי ידיים למעלה!"

אקשן בפיליפינים, שוד בקנדה, טרגדיה בדיונית באנגליה וטרגדיה אמיתית באמריקה: ארבעה דברים לראות בבית, כי אין לכם איך לראות אותם אחרת. אה, וב"עוד סרטים שלא מדברים עליהם מספיק" אני מתכוון למשל לאלה. ולאלה. וגם לאלה.

1) הרוצחים. אני סאקר של סרטי ז'אנר לא אמריקאיים, ו־On the Job הפיליפיני (בתמונה למעלה) עשוי לפי מתכון שאני מחבב במיוחד: מצד אחד גישה הוליוודית, ומצד שני סיפור שלעולם לא היה יכול להתרחש בארצות הברית. במקרה דנן הוא גם סיפור אמיתי, שזה בכלל קטע, כי יש לנו כאן אסירים שנשלפים מהכלא כדי לבצע חיסולים פוליטיים, ומיד לאחר מעשה מוחזרים אל מאחורי הסורגים. עכשיו, זה לא היה אינסידנט חד־פעמי; ממה שאני קורא על סרטו של אריק מאטי, את ההשראה סיפקו לפחות שני בכירים שחוסלו בדיוק ככה במנילה של שנות ה־90.

הגיבורים שלנו הם אסיר ותיק על סף שחרור והסייד־קיק הצעיר שלו, והעלילה מזגזגת בין סיפור החניכה שרץ ביניהם לכוחות שמפעילים אותם. בהקשר הזה, אל תיתנו לסיפור המסגרת להטעות אתכם: בתכלס זה פשוט סרט אקשן עם עלילה יוצאת דופן, ואחלה סרט אקשן איט איז. נגיד, ראיתם "סוף המשמרת"? אז דמיינו כזה, רק בשפה ובתרבות שאתם לא מבינים.

2) השודדים. The Art of the Steal הוא עוד סרט ז'אנר לא אמריקאי, אבל מהשכנים: מדובר בהפקה קנדית של במאי־תסריטאי שאשכרה נולד במפלי הניאגרה. קוראים לו ג'ונתן סובול, וחבל חבל שהוא לא מביים ברמה שהוא כותב.

אופנוען־פעלולן ושודד לעת מצוא (קורט ראסל) נזרק לכמה שנים בכלא בגלל אחיו ושותפו לפשע (מאט דילון), ובדיוק כשהראשון חושב שהוא בחוץ, השני גורר אותו בחזרה פנימה. הג'וב הוא גנֵבת ספר — טקסט נוצרי סודי שהודפס בידי לא אחר מאשר גוטנברג — והבעיה היא האינטרפול, שמעסיק גנב לשעבר (טרנס סטאמפ המשובח כהרגלו) שחושב צעד אחד לפני כולם. התסריט של סובול מצחיק בצורה בלתי רגילה, וניכר בשחקנים — בראשם ג'יי ברושל בתפקיד הסיידקיק של ראסל — שהיה להם כיף איתו. אלא שהקולנוע של סובול שאול עד ממש גנוב מסדרת אושן ומשני הסרטים ההם של גאי ריצ'י, וטיפונת טאץ' בקטע הזה הייתה עושה את הסרט הזה ממשהו כיפי למשהו מיוחד.

3) הענקים. מקנדה לאנגליה ומקומדיה לטרגדיה, אבל היעדר שאר רוח קולנועי הוא שוב התלונה העיקרית שלי על The Selfish Giant ("הענק וגנו", ואפשר לפתח מלא פרשנויות על הקשר הנוכח־רופף בין סיפור הילדים מאת אוסקר וויילד לסרט הזה).

זאת העבודה העלילתית הראשונה של במאית הדוקו קליאו ברנרד (The Arbor), וזה ניכר בסגנון התיעודי שבו היא ניגשת לעלילה: שני ילדים בעיירה תעשייתית אפורה ומגעילה מחליטים לעזור לכלכלת המשפחות שלהם באמצעות עבודה חלקית במגרש גרוטאות, שזאת דרך יפה להגיד שהם נעשים גנבי מתכות.
ברנרד הוציאה תפקידים יפהפיים מהשחקנים־ילדים שלה, קונר צ'פמן הפצפון ושון תומאס הבריון, ובכלל טוותה כאן בכישרון לא מבוטל סיפור עצוב על חברות שמחה. זה רק סגנון הבימוי שלה שגורם לכל העסק להיראות מאוד קן לואצ'י, וזה טיפה מאכזב בסרט ששמו מרמז על נוכחות של איזושהי קרן פנטזיה בתוך המציאות האפורה.

4) המתים. והנה אינדי אמריקאי שנורא אהבתי למרות שגם בקולנוע שלו אין שום דבר לכתוב עליו לעיתון. זה פשוט מהמקרים האלה שדווקא סגנון יבש, כמעט ריפורטרי, עושה חסד לסיפור.

אחד מהאירועים החדשותיים הגדולים בארצות הברית של 2002 היה מה שנקרא "צלף הבלטוויי", סדרת רציחות סביב אוטוסטרדה באזור וושינגטון די־סי שנראתה מקצועית מצד אחד ורנדומלית מהשני. Blue Caprice, על שם השברולט קפריס־קלאסיק ששימשה את הרוצח(ים), מספר על מה שהלך שם. ובגדול? כמעט כלום: גבר גרוש אמריקאי (אייזייה וושינגטון) ספק אימץ וספק חטף ילד מאנטיגואה (טקוואן ריצ'מונד), ובין הזעם של הראשון לרצון של השני לרצות נולד מסע רצח פסיכי. זה כל כך לא נתפס, כל כך מיותר ועם זאת כל כך חרא, שהבמאי אלכנסדר מורס עושה בסרט הביכורים שלו את הדבר הכי נכון: לא מסביר יותר מדי, לא חוקר יותר מדי. רק מראה לנו מה היה, ומשאיר אותנו לשאול לאן דה פאק העולם הזה הגיע שכל כך מעט צריך לקרות בשביל שעשרה אנשים ימותו.

*פורסם במקור בגיליון מרץ של בלייזר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s