למה אנשים שונאים מבקרי קולנוע

(באופן כללי. אתם יותר ממוזמנים להגיב ולפרט למה אתם שונאים ספציפית אותי, כפי שהפליא לעשות פעם הבחור הזה)

"זה כלום, אתם צריכים לראות את התנאים במעריב"

"זה כלום, אתם צריכים לראות את התנאים במעריב"

1) בגלל אלה שעדיין אוהבים קולנוע, אבל כבר מזמן שונאים סרטים. האבחנה המקובלת בנוגע למבקרים שאי אפשר להוציא מהם מילה טובה היא שמדובר ביוצרים מתוסכלים, אבל כמו שיודע כל מי שראה את "הרומן שלי עם אנני", אלה שאינם יודעים לעשות לא כותבים ביקורות; הם מלמדים.

כמו שאני רואה את זה, מבקרים שמצויים בסטריק שלילי הם כאלה שהולכים לסרטים באותו הלך רוח שבו פועלים הולכים למפעלים. מפתה לחשוב שזה תלוי ותק או קילומטרז' של פילם, והרי אין כמו לבעוט בדור הנפילים, אבל האמת היא שיש שונאי סרטים גם בין המאובנים וגם בקרב הזה־מקרוב־באו. המשותף להם הוא שאיפשהו בדרך, ממש בתחילתה או לקראת סופה, הקרנות עיתונאים הפכו אצלם לדבר הזה שהם קוראים לו עבודה.

אין מבקר קולנוע שלא אוהב קולנוע — לפחות לא יצא לי לפגוש או לקרוא אחד כזה — אבל באותה נשימה, אין זכות קיום למבקרי קולנוע שמרגישים אנוסים ללכת לסרטים. מבקר שהגיע לנקודה הזאת חייב לסדר לעצמו חוויה מתקנת, כמו באותו רגע ב"רטטוי" שבו מבקר המסעדות נזכר למה הוא אוהב אוכל. אותי זרק הפלאשבק של אנטון אגו ישר ליום שבו לקח אותי אבא ל"שובו של הג'די", ומול האוכל של אימא אגו מצאתי את עצמי בוכה דמעות טובות לזכר הרגע שבו התאהבתי בקול ובנוע. למען שאריות השם הטוב של המקצוע החבוט שלנו, אני מקווה שבמהרה בימינו יימצא רגע כזה בליבו של כל חובב קולנוע שונא סרטים.

2) בגלל אלה שצריכים ליטול מקל מבין עכוזיהם. ביקורת סרט אינה שיעור בתיאוריה של הקולנוע; היא לא פחות, אבל גם לא יותר, משיתוף של הקוראים בחוויית צפייה. לנתח את האימא של הסרט זה גם מתיש לגמרי וגם אבסורדי לחלוטין, כי מבקרים מייעדים את הביקורות שלהם לאנשים שמנסים להחליט אם הסרט המדובר שווה או לא שווה את כספם. ניתוח זה משהו שמעניין לקרוא אחרי שכבר הכרת את היצירה; זאת הזדמנות לקבל אינסייט על מה שראית (או קראת, או שמעת), ובמקרה הממוזל גם ללמוד משהו שלא ידעת ומשפיע על האופן שבו אתה מבין את מה שחווית. אבל פוסט־מורטום פרה־פקטום? מי לעזאזל רוצה לקרוא דבר כזה?

במצב אידיאלי — מצב שהקדשתי לו פעם כמה מילים בבלייזר — אנשים בכלל לא היו קוראים ביקורות על סרטים שהם עוד לא ראו. כדי להחליט אם ללכת הם פשוט היו בודקים את הציונים המשוקללים ב־imdb וב־Rotten Tomatoes (אבל לא ב־Metacritic. אני חושד שהם משקללים רק שונאי סרטים), ואת הביקורות היו קוראים בדיעבד. במצב כזה היה בהחלט הגיוני לנתח סרטים משל היו צפרדעים, אבל פייר, גם אז לא הייתי רוצה לקרוא אף אחד שכותב על קולנוע עם איזמל. ביקורת שכיף לקרוא היא ביקורת שנכתבת בדם הלב, לא בסינפטת המוח.

3) בגלל אלה שמבינים את הבדיחה. זה נפוץ בהקרנות עיתונאים כמו אנשים שמנסים להשתחל אליהן: התסריטאי הכניס בדיחונת פנים־קולנועית שמטרתה לעורר חיוך קל על פניו של יודע הדבר, וההוא בשורה 7 פורץ בצחוק תמרורים. "הא!", הוא נשנק לאמור "הבנתי את הרפרנס"; "הי!", הוא מתפוצץ לאמור "שלא תחשבו שזה פסח עלי"; "הו!", הוא רוטט לאמור "אני בעניינים ואתם לא".

אם הקטע הזה היה שמור להקרנות בלבד, ניחא. אבל טיפוס ההבנתי־את־הבדיחה הוא בדיוק אותו אחד שאחר כך הולך ומפציץ אותך בכל השנה השנייה שלו בחוג לקולנוע במקום לכתוב בתשוקה על מה שאהב או ברשף על מה ששנא. עמיתי וקולגותי, בחייאת: אנשים מאמינים שאנחנו מבינים בדבר הזה שאנחנו כותבים עליו. אין צורך לצאת פלוצים כדי להוכיח להם את זה.

4) בגלל אלה שיודעים איך נרגיש בקשר לזה. כל מבקר, קולנוע או לא, צריך לקרוא את ספר הכללים של רוג'ר איברט. כל מבקר רשאי גם לא להסכים איתו, אבל הסעיף הראשון שלו הוא באמת־באמת כלל הזהב של הביקורת באשר היא: אל תגיד לקורא שהוא עומד לשבת על קצה הכיסא. תגיד שאתה ישבת על קצה הכיסא. כאילו, אלא אם מטרת העל שלך בביקורת הזאת היא לצאת פוץ מתנשא.

5) בגלל אלה שיש להם משהו חשוב להגיד. מספיק לקרוא את הטוקבקים שמופנים למבקרי קולנוע — כל מבקרי הקולנוע, פרזנט קומפני אינקלודד — כדי להבין כמה אנטגוניזם מייצר משלח היד הזה. אחת התגובות הקבועות היא וריאציה כזאת או אחרת על התובנה "ביקורת רעה = סרט טוב"; אחרת ולא פחות שכיחה היא השאלה "תגיד, ראינו את אותו סרט?".

התשובה היא כן. ואנחנו צריכים לזכור שכן, כי מאחורי כל ביקורת מושכלת ככל שתהיה — עומד הטעם הישן והטוב. האהבתי/ לא אהבתי, שהוא תמיד תלוי העדפות אישיות ותמיד משפיע על הניתוח שאנחנו מציעים לאחר מעשה, כי מהי ביקורת אם לא רציונליזציה של טעם אישי. אז קצת צניעות, זה מה שאני אומר כאן. הטעם שלנו לא שווה יותר או פחות משל כל ג'ו־שמו, ומכאן שאנחנו הכל חוץ מחשובים. במקרה הטוב אנחנו מעניקים ערך מוסף בזכות ידע או יכולת ניתוח, שהם היתרונות היחידים שלנו על פני חובבי סרטים שאינם מבקרים; במקרה הרע אנחנו פוצים שמגיע להם כל מה שהטוקבקיסטים מאחלים להם.

6) ובגלל אלה שישבו שורה מעלי בהקרנה של "ג'ק ריצ'ר". תמיד היה אלמנט כזה בהקרנות עיתונאים, אבל בשנה האחרונה (ואל תשאלו אותי למה דווקא, כי באמת שאין לי מושג) כבר לא מדובר בקומץ או במקרה חריג: כמעט בכל סרט הוליוודי יש לך את החבר'ה האלה שבאו להריץ קטעים בקול רם, כי איזה מפגרים האמריקקים האלה.

תראו, אני אוהב את הוליווד. מהבחינה הזאת ייתכן שאני מעט משוחד באומרי שהאנשים האלה — מ"ג'ק ריצ'ר" ומ"הטיסה" ומ"אדמה מובטחת", ואלה באמת רק קצות הקרחון — הם זוהמה אנושית מהסוג המצחין ביותר. מזמינים אתכם בחינם למשהו שבני תמותה אחרים צריכים לשלם תמורתו לא מעט כסף, חושפים בפניכם יצירה לפני שמישהו מבני ארצכם הספיק לחוות עליה דעה מטת־דעת, אתם יושבים בין אנשים שצריכים להיות מרוכזים מספיק בשביל לכתוב על חוויית הצפייה הזאת — ואתם מריצים דאחקות בווליום של באסטיונרים תוך השמעת נחרות צחוק מהסוג השמור לסטלנים ולבאטהד?

אני מבין אתכם. בחיי שאני מבין. ראשית, אנשים נוטים לזלזל בדברים שניתנים להם בחינם. זה פסיכולוגיה בסיסית, בדיוק כמו שבהפוך על הפוך, אנשים מייחסים משמעות עצומה למעשים שהם עושים ללא תמורה. מעבר לזה, רוב מוחלט של הישראלים תופס תחת על כל מה שבא מאמריקה. אבל ראשית, ידידי ירוקי הקססה, אתם לא סתם לא משלמים; אתם לא משלמים על הדבר הזה שאתם כל כך אוהבים, אחרת לא הייתם כותבים עליו מלכתחילה. ושנית, הוליווד מספקת בידור. לא אמנות, לפחות לא כערך. לשבת שם ולהסתלבט כי אתם כה מחוכמים שכל דבר דרומית לארטהאוס אירופי פוגע לכם באינטליגנציה זה לא פחות בבונאז' ממה שהולך ביציע המזרחי.

מצטער אם הקטע האחרון הזה גלש למחוזות האזוטריה, אבל הייתי חייב להוציא את זה מהסיסטם. כמעט 20 שנה במצטבר אני מבקר קולנוע, ולשמחתי אני עדיין להוט מספיק אחרי סרטים בשביל ממש להתעצבן כשהורסים לי אותם.

מודעות פרסומת

3 תגובות ל-“למה אנשים שונאים מבקרי קולנוע

  1. כמי שמבקר בקולנוע אבל עוסק יותר בביקורת ספרים, אני מזדהה עם מה שאתה כותב כאן, לחלוטין. עוד דבר משעשע, הוא שאני זוכר את אבא שלי גורר אותי כילד ל"שובו של הג'די" ומסביר לי באריכות לפני הסרט שהשם של הסרט לא אומר עליו כלום, פשוט כי חשבתי כי מדובר ב"שובו של הגדי" ומי בכלל רוצה לראות סרט על גדי?

  2. והסצנה הזאת ברטטוי? גם בפעם העשירית אני אבכה כשאראה את העט הזה נופל

  3. הצאר ממדגסקר

    "…
    Many movie critics grow jaded or embittered over time. They decide (not without cause) that Hollywood only produces crap, or that filmmaking is in inexorable decline. You see it in their writing: a souring, a weariness, a lack of curiosity or joy.

    The Atlantic's Roger Ebert, the Enthusiast / CHRISTOPHER ORRAPR 4 2013, 6:31 PM ET http://www.theatlantic.com/entertainment/archive/2013/04/roger-ebert-the-enthusiast/274690/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s