"הקרודים" וסיבות אחרות לקנא בילדים שלנו

בתמונה: הגרושה הראשונה

שורה שלמה של כפות ידיים קטנות הושטו לעבר המסך. אף ילד לא הצליח לתפוס את הגיצים, אבל כולם ניסו עם כל הלב. גם רונה ובני גילה, שכבר יודעים היטב מה זה תלת־ממד ולא באמת ציפו לתפוס את הלהבות הזערוריות שטסו לעברם מהמסך. הפיתוי היה פשוט גדול מדי. ככה, באקט של השעיית אי־אמון טוטאלית — אקט שחזר על עצמו לפחות שלוש פעמים בהקרנת העיתונאים של "הקרודים" — ניסו כל היושבים מימיני ומשמאלי לתפוס בקצות האצבעות את הקסם.

הייתה לי הרגשה טובה בקשר לפרויקט הזה של דרימוורקס אנימיישן. משהו בטריילר נראה פשוט נכון, מה גם שאחרי "היפה והגלדיאטור" הגיע לנו (או בעצם לי; רונה חשבה שהגלדיאטור חמוד) איזשהו פיצוי קוסמי. מה שלא ציפיתי לקבל זה סרט שעובד במידה זהה — רק כמובן בדגשים שונים — על בני השש־שבע ועל ישישים כמוני. יותר נכון, לא צפיתי לעוד סרט כזה.

"ראלף ההורס". "פראנורמן". "מפלצת של מלון". "מפלצת בפריז". "פיראטים". "הלורקס". "קונג פו פנדה", שני החלקים. "מדגסקר", שלושתם. אפילו "מלכת השלג", למרות הבטן שיש לו שם באמצע הסיפור, ועכשיו "הקרודים" היפהפה הזה: חברים, אנחנו חווים תור זהב של סרטי אנימציה לילדים. ובמיוחד לילדות, שזה בכלל קטע כשיש לך אחת בילט־אין.

האמת הזאת הציגה את עצמה בפני במהלך הרוטינה הקבועה שלנו בהקרנות עיתונאים: רונה מנתה כהרגלה את כל הסרטים שראינו ביחד בקולנוע, ואני חישבתי ומצאתי שלמעט ההוא עם הגלדיאטור — אחד הדברים האיומים שראיתי מעודי, לרבות קטעים מהחיים עצמם — פשוט לא ראינו סרטים מחורבנים. הכי קרוב להגדרה הזאת היה "פו הדוב", שהוא לכל הפחות בינוני פלוס, והכי מוצלחים הם מהסרטים הטובים שראיתי בשנים האחרונות, בלי שום הנחת גיל וז'אנר.

אין לי מושג למה, אבל המשותף לכמה (וכמה) מהכותרים דלעיל הוא מה שמכנים העצמה נשית. זה מושג שאני לא אוהב ולא מבין — הרי להגדיר דמויות נשיות חזקות כ"מועצמות" פירושו המשתמע שהן מוגדלות בהשוואה למציאות, שזה ההפך הגמור ממה שהפמיניזם מתכוון — אבל עזבו סמנטיקה. "ראלף ההורס", "מלכת השלג", "מפלצת של מלון" ו"הקרודים" מציגים נשים וילדות שאני מבסוט טילים לראות את הבת שלי מגייסת כמודלים לחיקוי. במיוחד אמורים הדברים לגבי איפ, הקרודית הגאה והפראית שהיא יותר אנטי־תזה לנסיכת דיסני מכל מה שראינו ב"שרק" וב"אמיצה" ובכיו"ב סרטים שנחשבו ונחשבים לפורצי דרך בייצוג נשים.

אגב "אמיצה", מבחינתי מדובר בסרט השני־שלישי מהסוף בפילמוגרפיה המשותפת לי ולרונה. הוא גם הסרט היחיד של "פיקסאר" שאני מוצא לנכון להזכיר כאן, כי אני מרגיש שהפקודים של ג'ון לאסטר נטשו מזמן את הצופים בני התריסר ודרומה. בשנים האחרונות הם עושים סרטים נהדרים לבני מצווה פלוס ("רטטוי", "צעצוע של סיפור 3"), חצאי סרטים טובים עם אפיל למבוגרים ("למעלה", "וול־אי") וסרטים רעים ("מכוניות"); האחרון שלהם שהיה גם מצוין וגם הולם לגילים חד־ספרתיים הוא "משפחת סופר־על" בן התכף־עשר בעצמו. אני מעריך שזאת תוצאה ישירה של התבגרות העושים במלאכה — פיקסאר מייצרת את כל התסריטים שלה אין־האוס, ומטבע הדברים, העובדים שלה והילדים שלהם לא נעשים צעירים יותר — אבל לא באתי להלין על החברה רבת הזכויות הזאת שפעם אירחה אותי כל כך יפה בגן העדן שלה בפאתי סן פרנסיסקו. להפך: באתי להגיד שהתור נראה אפילו מוזהב יותר לנוכח העובדה שהוא מתקיים כמעט בלי שום תרומה מיצרנית האנימציה החשובה מכולן.

אחד הבילויים המועדפים עלי בשנתיים־שלוש האחרונות הוא ללכת עם רונה לסרטים, וזה נזקף לזכותם לא פחות מאשר לזכותה. אני התבגרתי בתוך תור זהב אחר — התור של סרטי הלייב־אקשן לילדים הטובים ביותר שנעשו אי־פעם, מ"אי־טי" ו"הגוניס" ועד "אני והחבר'ה" ו"הנסיכה הקסומה" — ומדי פעם אני בכל זאת מוצא את עצמי מקנא בבני דורה של רונה, בעיקר מפני שהם חווים בזמן אמת את בום האנימציית תלת־ממד. כלומר, זה דבר אחד להיסחף עם הגוניס או לצחוק עם איניגו מונטויה. לנסות לתפוס גיצים שעפים עליך מהמסך זה קסם מסוג אחר.

"הקרודים" הוא אחד הסרטים הסוחפים שראיתי בשנים האחרונות. הוא גם אחת החוויות האודיו־ויזואליות החזקות שחוויתי בעידן משולש הממדים — ואם זה לא מספיק, אז בשלב שבו אבא קרוד מוצא את עצמו מנותק משאר המשפחה ולך תדע מה יהיה, רונה נצמדה אלי ותפסה לי את היד חזק־חזק ושנינו היינו הכי מושעי־אמון ומעורבי־רגש שאפשר להיות.

כאמור, תור זהב. ואני מפציר בכם לאסוף את כל בני החמש־פלוס שבהישג ידכם וללכת איתם לצפות ביהלום החדש הזה שמנצנץ פה עכשיו עם כל הגיצים האלה.