עוד שבעה סרטים שלא מדברים עליהם מספיק

מתוך "זהבה ושלושת האשכנזים"

מתוך "זהבה ושלושת האשכנזים"

כרגיל בכל פעם שאני נזכר בזה: אסופה של דברים לראות בבית. אף אחד מהם לא מופץ בישראל בצורה מסודרת, אבל ניתן להשיג את כולם איפה שאתם משיגים דברים לראות בבית.

1) The Seasoning House. אנחנו בבית זונות שמתקיים בחסות המלחמה בבלקן. הנערות העובדות מוחזקות על סמים, הלקוחות הם מהסוג שבסוף יעמוד למשפט בהאג, והגיבורה היא נערה חירשת־אילמת (רוזי דיי, מצוינת) שהיא עוזרת בית בגיהינום הזה. לא בדיוק סרט אימה, לא בדיוק שום דבר אחר שראיתם, אבל הבמאי פול הייט עשה כאן משהו שאיכשהו מצליח להיות גם נורא מגעיל, גם די פיוטי וגם לגמרי מהפנט.

2) Prince Avalanche. זאת קומדיה חדשה מאת הבמאי של "אננס אקספרס", דיוויד גורדון גרין, אבל אל תטעו: היא ההפך הגמור מהמאסטרפיס הסטלני ההוא. פול ראד ואמיל הירש, השני בתפקיד האח של החברה של הראשון, עובדים יחד בתיקון כבישים באיזה קיבינימט. וזהו: זה סרט קטנטן שקורה בו מעט מאוד, ושבתכלס לא ממש מתניע. אבל מה, זה המקרה הנדיר שנחמד לראות משהו בניוטרל.

3) Europa Report. אחד הדברים היותר מעניינים שיכולתם לתפוס בפסטיבל "אוטפיה". סרט פאונד־פוטג' — אתם יודעים, לא ביימנו את זה אלא מצאנו את זה לאחר שקרה משהו נורא — על משלחת מאוישת לאירופה, הירח של צדק שמתחת לאוקיינוסים שלו יש סיכוי תאורטי למצוא חיים. התוצאה לא מספיק מפחידה או מרהיבה בשביל לפרוץ את גבולות ה"לחובבי הז'אנר", אבל עליהם זה תפור.

4) 42. הסיפור האמיתי על ג'קי רובינסון, ואיך הוא הפך למקצוען הבייסבול השחור הראשון, הוא דרמת ספורט קלאסית — מפסידה קצת, מנצחת קצת. אבל היא שווה צפייה בזכות משהו שמעולם לא נראה בסרט: הריסון פורד בתפקיד. כאילו, שאינו להיות הריסון פורד, אלא לגלם מנג'ר. זקן. עם מבטא מוזר ונטייה למלודרמה. שמע, בריאן הלגלנד: יכולת לעשות סרט טוב יותר, אבל וואו, איך לעזאזל הוצאת את זה מפורד?

5) Resolution. פי, יציאה. אחד מחליט שהוא גומל מקריסטל מת' את החבר הכי טוב שלו, שגר בחורבה בשמורה אינדיאנית. אז הוא קושר את הג'אנקי לקיר ונוצר לנו באדי מובי בתנאי קיצון, ואז פתאום זוחל פנימה מותחן שהולך ומפתח סממנים של אימה. הבמאים ג'סטין 
בנסון וארון מורהד הביאו פה אינדי קטן ומהודק שעושה את הדברים — כל 
הדברים — כל כך אחרת, שלא משנה מה זה, לעולם לא תראו את זה בא. לטעמי הסרט הכי טוב בחבילה הזאת.

6) Disconnect. ג'ייסון בייטמן הוא אב לבן שנופל קורבן למתיחת־רשת־חברתית, פולה פאטון ואלכסנדר סקארסגארד נופלים קורבן לגניבת זהות דיגיטלית, והכל מאוד כאן ועכשיו וסמארטפון ופייסבוק. הוא משוחק היטב ומדי פעם ממש נוגע ללב, אבל סרטו של הנרי אלכס רובין (Murderball, ואל תגידו לי שלא ראיתם) הוא בעיקר דמוניזציה כמעט היסטרית של העידן הדיגיטלי. עדיין ראוי לצפייה, אבל מסוג הלראות־בשביל־להתעצבן. מוסר השכל: סרט יכול להיות גם נכון לעכשיו וגם לגמרי לא נכון.

7) The Kings of Summer (בתמונה שבמעלה הפוסט). שלושה נערים מקימים לעצמם מין בית על העץ — רק, כאילו, לא על עץ — ונמלטים אליו מההורים המבאסים/ מביכים שלהם. זה לא נשמע כמו הרבה, אבל סרט הביכורים של במאי הבדרך־כלל־טלוויזיה ג'ורדן ווט רוברטס הוא  גם סרט התבגרות שאפשר באמת להתחבר אליו וגם קומדיה שאפשר באמת לצחוק ממנה. כיף גדול.

הסרטים ברשימה הזאת פורסמו במדור "נראה בבית" בבלייזר. חוץ מהשניים האחרונים, שיפורסמו בבלייזר הקרוב, אבל דומני שהופעתם כאן לא תפגע במכירות

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“עוד שבעה סרטים שלא מדברים עליהם מספיק

  1. זה טוב מאד מה שהבאת. מסקרן. מומלץ אצלי
    אסתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s