סטודנט לקולנוע, את "שון כבשון" כבר ראית?

"אז סיכמנו, כולם מצביעים ביבי"

"אז סיכמנו, כולם מצביעים ביבי"

קהל היעד הוא תמיד עניין גדול בסרטי ילדים. עוד לפני שהקוראים רוצים לדעת איך הסרט, מעניין אותם אם הוא מתאים למודל הספציפי שהם מגדלים. ובכן, מטרתי לשרת: "שון כבשון" הוא מתת־אל להורים מולטי־ילדיים. לגמרי עובד בגיל ארבע (ראיתי מסביב), עדיין כובש בגיל תשע (שמעתי מזאת שבאה איתי מהבית), וכמו כל סרט ילדים טוב באמת, צריך להיות חתיכת מבוגר מבאס כדי לא להיסחף איתו. אבל אם תשאלו אותי מי צריך לצפות ב"שון כבשון" ולא מי יכול לצפות בו, הרי שהתשובה אינה ילדים או הוריהם. לא, הראשונים שצריכים לראות אותו הם סטונדנטים לקולנוע.

שון כבשון נולד בסרטי "וואלאס וגרומיט", וקיבל ספין־אוף בדמות סדרת טלוויזיה שהילדים שלכם מכירים. עכשיו הוא קיבל גם סרט משלו, עדיין בטכניקת הסטופ־מושן עם הקסם המיושן שלה, אבל בהבדל גדול אחד מאופן העשייה של "וואלאס וגרומיט": מארק ברטון וריצ'רד סטארזאק, הבמאים־כותבים של "הכבשון", בחרו להריץ את מלוא 85 הדקות שלהם ללא דיאלוג. הדיבורים המעטים שכן נשמעים הם בג'יבריש; מעט האינפורמציה שלא ניתן להעביר בהיעדר שפה עושה שימוש כזה או אחר במילה הכתובה.

אז כמעט שעה וחצי ללא מילים, אבל לא ללא עלילה. זה מתחיל בעוד יום משמים בחווה, וממשיך כשנמאס לשון מהשגרה האפורה של אכילה־גזיזה־שינה. אז הוא מערים על החוואי (גם אותו מכירים הילדים שלכם מהסדרה) וכלבו (כנ"ל), ומסדר לכל הכבשים טיול בעיר הגדולה. אלא מה, הבריחה הגדולה עולה לחוואי בבומבה בראש שמעלימה את זכרונו. כישורי הגֶז שלו מסדרים לו אמנם עבודה כמעצב שיער, אבל עכשיו צריכות הכבשים לא רק למצוא דרך בחזרה מהעיר לחווה, אלא גם משהו שיחזיר את החוואי למציאות.

זה אולי לא שיקספיר, מה שתיארתי פה, אבל זאת לגמרי עלילה. אם אתם רוצים, אני יכול גם לספר לכם על האופי של שון ועל המוטיבציה שלו, על רגשותיו האמביוולנטיים כלפי הכלב ועל תחושת האשמה שמלווה אותו לאורכה של ההרפתקה כולה. אני יודע את כל הדברים האלה כי ברטון וסטארזאק מצאו דרכים לא מילוליות לספר לי אותם, ולכן אני חוזר לנקודה שבה פתחתי: לו אני מרצה למבע קולנועי, אני לא רק שולח את הסטודנטים שלי לצפות ב"שון כבשון" אלא גם גוזר עליהם לביים סרט נטול־שפה משלהם.

העברית מייחסת נכות לסרט הלא־מדבר. אילם היא קוראת לו, למרות שברוב השפות הצמידו לו וריאציה כזאת או אחרת של "שקט". של Silent. עכשיו, לא צריך לצפות בצ'רלי צ'פלין או בבאסטר קיטון כדי להבין כמה מוטעית המילה "אילם": מספיק לראות את "שון כבשון", להיקרע מצחוק במקומות הנכונים (בי נשבעתי, זאת בדיחת הגרפס הגדולה בכל הזמנים), להתרגש באחרים, ולהבין רק בדרך החוצה באיזו נונשלאנטיות סיפרו לנו הרגע סיפור ללא מילים.

תסרטיאי טוב יודע שדיאלוג הוא הדרך התבוסתנית ביותר להעברת אינפורמציה. במאי טוב יודע שהכלים העומדים לרשותו – השוט, הקאט, האקשן, הריאקשן – הם חלק מתחביר שלא נזקק לדיבורים כדי לקדם עלילה. בבסיס של הבסיס של הקולנוע עומד כיכר לחם טרי שהרגע יצא מהתנור, חלון זכוכית, וגבר בבגדים מחוררים שמביט בו מבחוץ בעיניים כלות. אנחנו יודעים שזה לחם, אנחנו יודעים שזה איש רעב ואנחנו יודעים שהוא תיכף ייאלץ לעשות משהו בשביל להיות שבע. לספר את כל זה בלי אף מילה, בלי שום דבר חוץ משני שוטים וקאט – זאת האמנות השביעית בשבילכם.

טוב, באתם לקרוא על סרט אנימציה וקיבלתם מניפסט של "מחברות הקולנוע". יעזור אם אוסיף עכשיו ש"שון כבשון" מומלץ לילדים ולילדים ברוחם?

פורסם בפנאי פלוס, 23.7.15

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s