14 דברים לראות בפסטיבל ירושלים

"עאלק נגיע בין 9:00 ל־12:00"

הערב ייפתח פסטיבל הקולנוע בירושלים, והוא מציב בפני צרכני הסרטים חתיכת צרה של עשירים: התוכנייה כל כך מגוונת שכדי להספיק לראות את כל מה ששווה לראות, צריך להימצא רוב הזמן בשני אולמות במקביל. כדי לחסוך לכם קונפליקטים בבואכם לעיר שחוברה לה לצד הלא נכון של כביש מס' 1, הנה המיטב שיצא לי לראות (אם כי יצוין, כרגיל במקרים האלה, שלא יצא לי לראות אפילו את כל מה שרציתי). הם מופיעים פה בסדר אסוציאטיבי למהדרין, אבל את שני הפייבוריטים שלי שמרתי לסוף, וראו זה הלם – שניהם סרטי אימה.

רגע! הערה לנודניקים: שמות הכותרים מופיעים באנגלית גם כשהיא לא שפת המקור כדי לעזור למחפשי מידע ב־imdb וכאלה. עוד משהו שאתם חייבים לדעת או שאפשר להתחיל?

1) "לפני שאני נעלם" (Before I Disappear, ארה"ב, 97 דקות). הבמאי שון כריסטנסן הוא גם צייר ומוזיקאי, אז אין פלא שפיצ'ר הביכורים שלו הוא תזמורת של איש אחד: כריסטנסן מביים, כותב ומשחק בתפקיד הראשי, ומפגין כל כך הרבה כישרון תחת כל אחד מהכובעים האלה שזה גובל במעצבן.

אנחנו פוגשים את ריצ'י (כריסטנסן) בעיצומו של ניסיון התאבדות שנקטע באיבו בגלל טלפון מאחותו שצריכה בייביסיטר דחוף. בין השניים יש נתק שאנחנו לא מודעים בתחילה למה שגרם לו, אבל ריצ'י מחליט להפסיק לדמם וללכת לשמור על סופיה (פטימה פטאצ'ק), האחיינית בת ה־11 שהוא בכלל לא מכיר. מכאן מתפתח סרט מסע לילי מהסוג שהיה נפוץ באייטיז, אבל אין כאן מחווה פנים־קולנועית ל(נניח) "לילה מסחרר" או (שוב, נניח) "שיגעון של לילה", אלא פשוט טיפול נבון — ומשעשע, ומרגש — במפגש של גבר מדוכא וילדה מחוננת.

היום מגיע לבתי הקולנוע "10% ילדה שלי" של הבמאי אורי בר־און, גם הוא סיפור "גבר פוגש ילדה"; "לפני שאני נעלם", עיבוד של כריסטנסן לסרטו הקצר "עוצר", הוא ממש יצירה־אחות לפיצ'ר הביכורים הישראלי המעט בוסרי אבל הבחלט ראוי הזה.

2) "תקשיב פיליפ" (Listen Up Philip, ארה"ב, 108 דקות). זה סרטו השלישי של הבמאי־תסריטאי אלכס רוס פרי, ועכשיו בא לי להסתער על השניים הקודמים שלו. לא רק מפני ש"תקשיב פיליפ" הוא הברקה, אלא גם מפני שפרי מפר כאן כל כלל קולנועי מוכר לאדם ועדיין יוצא עם סרט מצוין.

ג"יסון שוורצמן הוא פיליפ, סופר ניו יורקי צעיר וברנש כל כך מרוכז בעצמו שהוא כנראה הפרוטגוניסט הכי מבחיל שראיתי בעשור הקולנועי הנוכחי. אליזבת מוס האדירה היא בת הזוג שצריכה להתמודד עם כל הבולשיט שלו, וג'ונתן פרייס הוא סופר מזדקן שפורש על פיליפ את חסותו. אבל אל תטעו, פרייס לא מגלם את הזקן המנוסה שמאציל מחוכמתו על הגיבור; הדמות שלו היא פשוט גירסה מכובדת יותר – ועד כמה שזה אפשרי, גם מבחילה יותר – של פיליפ עצמו.

אם דמויות בלתי נסבלות במכוון אינן חריגות מספיקות מהמקובל, הרי שהקריינות הנפלאה של אריק בוגוסיאן היא לגמרי מחוץ לעקומה. וודי אלן מרשה לעצמו לפעמים לכתוב מספר כל־יודע שנכנס לראש של הדמויות, אבל פרי לוקח את זה כמה וכמה צעדים קדימה אל ניתוח פסיכולוגי מבריק – ומאוד מצחיק – של כל הנשמות הפועלות. כאמור, הברקה.

3) "גנים אפורים" (Grey Gardens, ארה"ב, 94 דקות). קולנוע דוקומנטרי הוא לא המים הטריטוריאליים שלי, ו"גנים אפורים" מ־1976 היה חור גדול בהשכלה התיעודית שלי עד שהתוכנייה הירושלמית גלגלה אותו לפתחי.

האחים־במאים־מפיקים אלברט ודייויד מייזלס , שחולקים את קרדיט הבימוי עם אלן הובדה ומאפי מאייר, יצרו כאן במובן מסוים את האבטיפוס של הטראש־ריאליטי. המצלמות של המייזלסים נכנסות לאחוזה עצומה־אך־מתפוררת באיסט המפטונס שבה מתגוררות אם ובתה, אדית' בובייה ביל ואדית' "הקטנה" בובייה ביל. אם השמות האלה לא אומרים לכם הרבה, אז מדובר בהתאמה בדודתה ובאחייניתה של ג'קי קנדי־אונאסיס.

הבנות לבית ביל, לשעבר נשות חברה בלי שום מירכאות, גזרו על עצמן ניתוק מהעולם כבר בשנות ה־50. כשהאחים מייזלס פוגשים אותן, החיים המשותפים שלהן כבר מזכירים את "שדרות סאנסט" או את "מה קרה לבייבי ג'יין?": נשים שפעם היו גדולות מהחיים, ועכשיו נראה שהן הולכות ונעלמות יחד עם האחוזה המטורללת שלהן.

אנשים ששוחים בהיסטוריה הדוקומנטרית יכולים לספר לכם ש"גנים אפורים" הוא הכי קרוב לסרט פולחן שיש לקולנוע התיעודי להציע. אני יכול לספר לכם שבצדק.

4) "הייל" (Heil, גרמניה, 104 דקות). איך נשמע לכם קומדיה ניאו־נאצית? כי הסרט הזה מצוין, אבל שומה עליי להתריע שבמובנים רבים מדובר במקבילה הקולנועית לבדיחת שואה, אז התייעצו עם קיבתכם. שלי ממליצה.

דיטריך בורמן ("תחנות הצלב") כתב וביים סיפור משוגע על עיירה מזרח גרמנית בדיונית בשם פריטוויץ, שם פועל קן ניאו־נאצי שמפצה בהתלהבות על הבעיות הארגוניות שלו. המנוע העלילתי משלב הילוך כשהחבר'ה הגלוחים חוטפים סופר אפריקאי־גרמני בשם סבסטיאן קליין; הכותב הנודע חוטף מכה בראש, ומתעורר ממנה ללא שום זיכרון ו/או תחושה של עצמי. אז הוא פשוט חוזר על מה שאומרים לו, ומנהיג הקן מקבל מתנה משמיים — גבר שחור שמטנף על מיעוטים.

התקציר לא עושה חסד לסאטירה החדה הזאת, שמציגה את הדמוקרטיה הגרמנית כשבויה של תרבות הפוליטקלי קורקט. והנה אני שוב חוטא ל"הייל", כי אין בסרט הזה שום דבר דידקטי. תכלס, מה שיש בו זה הומור. ואני מתכוון ברמת צחק־בקול־רם, אבל שוב — רק אם בדיחות שואה הן כוס השנאפס שלכם.

5) "אנחנו צעירים. אנחנו חזקים" (We Are Young. We Are Strong, גרמניה, 116 דקות). אם הפרמיס של "הייל" עושה לכם צמרמורת, הרי ש"אנחנו צעירים" הוא תמונת מראה שלו: רציני איפה שההוא מצחיק, מבוסס־מציאות איפה שההוא פרי דמיון. רק גלוחי הראש הם אותם גלוחי ראש.

בורהאן קורבאני, גרמני יליד אפגניסטן, מציג בעזרת חממת הקולנוע הבינלאומית בירושלים את סיפורה האמיתי של העיירה רוסטוק ב־1992. שילוב של שעמום ותסכול מהדשדוש הכלכלי שאפיין את השנים הראשונות של איחוד גרמניה הוליד גל של מהומות אלימות נגד מהגרים, חומר נפץ חברתי שמטופל כאן משלוש זוויות: של מהגרת וייטנאמית בשם ליאן, של שטפן הניאו־פשיסט, ושל אביו מרטין (דויד סטריסואו מצוין), פוליטיקאי שנמצא הרחק בצד השני של המפה. המונולוג שבו הוא מציג את ההיסטוריה המשפחתית־פוליטית כסדרת מרידות של בנים באבותיהם הוא בעיניי משיאי השנה הקולנועית הזאת, שלא לדבר על מעבר אלגנטי להפליא אל הכותר הבא.

6) "מורשת נאצית: מה שעשו אבותינו" (A Nazi Legacy: What Our Fathers Did, בריטניה, 90 דקות). הסרט התיעודי של דייויד אוונס סוגר לנו שלישייה באווירה נאציונל סוציאליסטית, אבל כפי ששמו מרמז, הוא לא עוסק בנאצים אלא במה שהתנ"ך מתכוון אליו ב"אבות אכלו בוסר".

"מורשת נאצית" הוא תולדה של מחקר שערך פיליפ סנדס, עו"ד לזכויות אזרח. הגיבורים שלו הם ניקלס פרנק והוסרט פון וכטר, שניהם בנים של בכירים נאצים. מה שמרתק במפגש ביניהם (ובשלב מסוים גם במפגש של שניהם עם קהל שבא לשמוע אותם) הוא הפער העצום באופן שבו הם שופטים את אבותיהם: פרנק לא מפספס הזדמנות להוקיע את אביו כפושע מלחמה, ופון וכטר מצידו מתעקש לטעון שהוא נולד לאדם רגיל שנקלע לנסיבות לא רגילות.

העניין המובנה שלנו במלחמה ההיא הוא סיבה יותר ממספקת לצפות ב"מורשת נאצית", אבל לב העניין כאן הוא אבות ובנים. בהתאמה, הסרט אולי לא מחדש הרבה באשר לנאצים, אבל הוא פותח זווית חדשה לגמרי על איך שאנחנו מתמודדים עם השלדים – המילוליים במקרה הזה – שבארונות המשפחתיים.

7) "מאת סידני לומט" (By Sidney Lumet, ארה"ב, 103 דקות). הדוקומנטרי הזה הוא עונג צרוף לחובבי קולנוע, ומשתי סיבות. הראשונה מובנת מאליה – יש כאן ראיון עומק עם אחד מגדולי הבמאים האמריקאים, האיש שחתום על יצירות מופת כמו "12 המושבעים" ו"רשת שידור" ו"אחר צהריים של פורענות". הסיבה השנייה היא הגבר שנגלה מתחת לבמאי.

לומט עשה קריירה מדמויות רדיקליות, מאנשים שלא נכנעים לקונצנזוס – לטוב ולרע. פעם זה היה הבלש הלא־מושחת היחיד בעיר ("סרפיקו"), פעם אב סרבן גיוס שגרר את משפחתו לחיים של בריחה ("אהבה במנוסה"). ומה שעולה מהראיון עם לומט — מה שהוא כמעט אומר בעצמו — זה שהמשיכה שלו לגיבורים כאלה נובעת כנראה מהעובדה שלו־עצמו מעולם לא היה אומץ לשחות נגד הזרם.

סרטים על במאים הם בדרך כלל בדיוק כאלה: סרטים על יוצרי סרטים. הבמאית ננסי בוירסקי הגדילה לעשות, ויצרה סרט על בן אדם.

8) "זהו אורסון וולס" (This is Orson Wells, צרפת, 53 דקות). בקושי סרט, יותר כמו סרטון, ועדיין — צפיית חובה לכל מי שלומד או סתם חי את ההיסטוריה של הקולנוע.

קל לשכוח את זה בגלל המעמד המיתולוגי של "האזרח קיין" ו"מגע של רשע", אבל הקריירה של וולס הייתה אסון מוחלט. כולם זוכרים שהוא ביים את "קיין" בגיל 25 והמציא מחדש את הקולנוע; פחות זוכרים ששארית חייו המקצועיים הייתה סדרה של כישלונות קופתיים ומאבקים סיזיפיים עם האולפנים. המרואיינים העיקריים בסרטן של קלרה וג'וליה קופרברג הם וולס עצמו, מרטין סקורסזה, פיטר בוגדנוביץ' וכריס וולס — הבת הבכורה. איכשהו, הקאדר המצומצם הזה ומיעוט דקות המסך לא מונעים מ"זהו אורסון וולס" להיות סיכום ראוי של אחד הפספוסים הגדולים בתולדות העסק הזה של הסרטים.

9) "אדמה וצל" (Land and Shade, צרפת /ברזיל/הולנד/צ'ילה/קולומביה, 97 דקות). מוזר להגיד את זה על סרט כל כך ריאליסטי, אבל זוכה פרס "מצלמת הזהב" מפסטיבל קאן האחרון מהדהד משהו מ"בין כוכבים" של כריסטופר נולאן. אצל נולאן היה לנו כל האבק הצהוב הזה שמאיים להכריע את האנושות; על סרט הביכורים של סזאר אסבדו מאפיל אפר הנוצר מהבערת עלים של קנה סוכר, והאפקט הוא לא פחות אפוקליפטי.

סגנונית, "אדמה וצל" ראוי לתור הנושן "ניאו ריאליזם": סיפור פשוט ולא מתיפייף על גבר שחוזר לאדמתו כדי לסעוד את בנו, חולה אנוש שריאותיו קרסו בגלל השאיפה המתמדת של כל האפר הזה. יש כאן שלל אמירות על קפיטליזם ועל ניצול, אבל אסבדו נמנע מדידקטיות מבאסת ונצמד למקרה הפרטי; אפילו כשהעלילה הולכת לשביתה של קוטפי קנה הסוכר, הסרט נותר ממורכז בחולה, בבנו הצעיר ובאביו הזקן. על יותר מדי סרטים נאמר שהם "פיוטיים", אבל זה בדיוק מה שזה — יצירה לירית על מציאות מסריחה.

10) "טבע העולם" (Out of Nature, נורווגיה, 80 דקות). צפיתי בערך ב־20 סרטים שיוקרנו בירושלים, והיצירה הקצרצרה הזאת היא ביי־פאר הברקת הפרמיס הגדולה ביותר שראיתי. "סרט שמתרחש כולו בתוך הראש של הגיבור" זה קונספט מסוכן, כי 80 דקות רצופות של מונולוג פנימי עלולות להידרדר במהרה לאחד מהשניים — תחושה של גחמה חסרת סיבה או סתם שעמום מוות. אבל הבמאי/ תסריטאי/ שחקן ראשי אולה יבר והבמאית שותפה־שלו, מרטה וולד, פשוט חולפים על פני המלכודות כאילו כלום.

הסיפור של "טבע העולם", אם אפשר לקרוא ככה למשהו שניתן לתקצר בחמש מילים, הוא על גבר בשם מרטין שיוצא לטייל לבד בטבע. יש לו סוף שבוע בלי האישה והילד, והוא בעיקר חושב. על הנישואים שלו, שכבר הגיעו לשלב המפוכח־מריר; על הבן שלו, שעוד לא הגיע לגיל נוח לתקשורת מנקודת מבטו של גבר בן 30; בעיקר על עצמו ועל המאבק הפנימי שלו לשמר משהו ממי שהיה כרווק פוחז.

כנות, זאת מילת המפתח כאן: יבר כותב את הראש של מרטין בלי לחסוך מאיתנו כלום, החל בפנטזיות על היעלמות פתאומית של הרעייה וכלה בהרהורים על סקס שהיה ושיהיה. זה כל כך סוחף, מצחיק ומדגדג ש"טבע העולם" הוא סרט שקורה בו המון בלי שקורה בו כמעט שום דבר.

11) "לב רחב" (Virgin Mountain, דנמרק/איסלנד, 96 דקות). אם "טבע העולם" מפענח בהצלחה את ראשו של גבר, הרי ששמו העברי של הסרט הנפלא הזה קולע בול למה שהוא מצליח לפענח: את הלב. ליבו של גבר בן 43, שמן וחסר ביטחון ובתול שעדיין חי עם אימו, ומה שקורה ללב הזה כשמישהי שלא חולקת איתו שם משפחה מסתכלת לראשונה בכיוון שלו.

סרטו של הבמאי דאגור קארי זכה בשלושה פרסים בפסטיבל טרייבקה האחרון — הסרט, התסריט והשחקן הטובים ביותר — ואני מרשה לעצמי לקבוע קטגורית שהוא ראוי לשלושתם גם בלי לצפות במתחרים הישירים שלו על אותם פרסים. ראשית, גונאר יונסון עושה תפקיד ראשי כל כך חזק שצריך ללמד אותו בבתי ספר למשחק. שנית, התסריט של קארי מסרב בעקשנות ללכת למקומות שאולי הייתם מצפים מ"סרט על ההזדמנות האחרונה של גבר שמן" ללכת אליהם. אני לא מדבר על טוויסטים; אני מתכוון לזה שקארי כתב על גבר מאוד ספציפי, על דמות עגולה — אוקיי, תרתי משמע — ובכך הצליח לחמוק מכל קלישאה פוטנציאלית.

בשנת 2012 יצא מדנמרק Teddy Bear, סרט אדיר על מפתח גוף בן 38 שעדיין חי עם אימו כשהוא מוצא אהבה ומבין שהגיעה העת להתחיל את החיים הפרטיים שלו. "לב רחב" הוא לא רק שכן פיזי של אותו סרט מאת מאדס מתיאסן; הוא ממש וריאציה על אותו נושא, יצירה משלימה על גברים קטנים־גדולים.

12) "600 מיילים" (Six Hundred Miles, ארה"ב/מכסיקו, 85 דקות). זוכה פרס הביכורים בפסטיבל ברלין האחרון והזוכה האישי שלי בפרס הסוף. לא סרט מושלם, אבל איזו ישורת אחרונה יש לסיפור האינטימי הזה על נער מקסיקני שחוטף שוטר אמריקאי.

את הנער ארנולפו, שעושה קצת כסף בעסקי הברחת נשק מארה"ב למקסיקו, משחק כריסטיאן פרר. את השוטר שמסתבך איתו לגמרי במקרה מגלם טים רות', ואני מלא הערכה לבמאי גבריאל ריפשטיין על העמידה בפיתוי של רפרנסים מיותרים ל"כלבי אשמורת". בכלל, "600 מיילים" הוא סרט לגמרי מוכוון־מטרה: המטרה היא לספר סיפור אחוות־גברים קלאסי, מסע משותף של גבר נטול ילדים וילד נטול אבא — ואז להביא אותה בפיניש אדיר שאותי לפחות תפס לגמרי לא מוכן.

13) "חדר מנוחה" (Green Room, ארה"ב, 94 דקות). יש בי מין גאווה משונה על ההמלצה הזאת. לפני כשנה וחצי עפתי על "נקמה כחולה" בבימויו של ג'רמי סולנייה, כנראה סרט הנקמה הלא־קוריאני הטוב ביותר בעשור האחרון. עכשיו אני מכריז שזה לא היה שום סוג של פוקס ומפציר בכם לראות מה רקח סולנייה משני חומרי גלם עיקריים: מוזיקת פאנק וניאו־נאצים (כן, שוב. אבל אתם יודעים, בקטע לגמרי אחר מהנ"לים).

זה הולך ככה: להקה בתחילת דרכה מגיעה להופעה אי שם בצד הלא נכון של המסילה האמריקאית, ומהר מאוד מתברר שמקומיים הם לא סתם רד־נקס אלא ממש בקטע של "היטלר חי". עכשיו מתגלה גופה באותו "חדר ירוק" משמו המקורי של הסרט, כלומר חדר ה־VIP. וזה ממש לא משנה למקומיים שאף אחד מהמוזיקאים לא היה בחדר כדי לראות מי אחראי לזה שהיא הפכה מגוף לגופה.

את מנהיג הלהקה מגלם אנטון ילצ'ין ובתפקיד הנאצי הבכיר הלך סולנייה על הברקת ליהוק בדמותו של פטריק סטיוארט, אבל אם איי הד יו אט ג'רמי סולנייה, אז הכי נחמד לראות את מייקון בלייר — מי שכיכב ב"נקמה כחולה" ושיחק גם בסרטו הראשון של סולנייה, Murder Party — עושה כאן את התפקיד המגניב והמוזר של הפשיסט הדווקא די סימפטי.

"חדר מנוחה" הוא מותחן אימה סטרייט פורוורד, בלי טיפה של מיסטיקה ועם כמה וכמה טיפות של קומדיה שחורה משחור. ואתם יודעים מה, עזבו הכל: רק בשביל שני המשפטים שמסיימים את הסרט שווה לנסוע ציונה.

14) "לילה טוב אימא" (Goodnight Mommy, אוסטריה, 99 דקות). אמרתי כבר ששמרתי את הכי טובים לסוף, ואני מופתע ומבסוט לדווח שסרט הז'אנר המובהק הזה הוא אכן הטוב ביותר שראיתי מהבציר הירושלמי של השנה. ואם סרט אימה משובח זה דבר נדיר, הרי שסרט אימה משובח בפסטיבל שנתפס כאירוע גבה־מצח זה בכלל אירוע סינגולארי.

משהו מרוחו של מיכאל הנקה, ספציפית אבל לא בלעדית "משחקי שעשוע" ו"סרט לבן", נוכח ב"לילה טוב אימא". לא רק כי זה סרט אוסטרי שמהדהד את הגרמניות של הנקה, אלא כי הוא מצטיין באותו חוסר רחמים — כלפי הצופה, כלפי המין האנושי — שצף בסרטיו של הנקה.

זה סיפור די פשוט: תאומים צעירים מתקשים להתמודד עם האימא חבושת־הפנים שלהם שמחלימה מניתוח פלסטי (סוזן ווסט, בתמונה שבמעלה הפוסט). האימא מצידה נוקטת מדיניות של אפס סובלנות וסבלנות כלפי הילדים, ובעצם מתעלמת קומפלט מאחד מהם. תוך כמה ימים ואירועים מגיעים הקטנים למסקנה משותפת: האישה הזאת היא לא אימא שלנו. היא אולי נשמעת כמוה, אבל זאת מישהי אחרת.

בניגוד ל"חדר מנוחה", שהוא מסרטי האימה המגניבים, "לילה טוב אימא" הוא מהמפחידים. אפשר לומר המעיקים, שוב כמו הנקה במיטבו. ביימו במשותף: ורוניקה פרנץ וסוורין פיאלה. הפיק: אולריך זיידל (במאי "גן עדן לאוהבים" ואורח הפסטיבל). לא יוצאים לי מהראש כבר שבועות: לוקאס ואליאס שוורץ, תשובה זכרית הולמת לתאומות ההן של "הניצוץ".

פורסם לסירוגין בגיליונות "פנאי פלוס" של ה־2 וה־7 ביולי ובגיליון יולי של "בלייזר"