קוואנטום של נקמה

blue ruin

"כן, מצחיק מאוד, זכיתי באירוויזיון"

לפעמים אני מרגיש שניחסתי את קולנוע הנקמה של קוריאה הדרומית. אולי אתם זוכרים: לפני יותר משנתיים כתבתי על שלושה במאים — פארק צ'אן־ווק, קים ג'י־וון ובונג ג'ון־הו — שעשו עלייה מאסיה לאמריקה, ובאותה הזדמנות ערכתי רשימה של מיטב סרטי הנקמה הקוריאניים נכון לפברואר 2012. והנאחס על שום מה? ובכן, על שום שמאז נותרה הרשימה בעינה. "רחמים" של קים קי־דוק הוא הכותר היחיד מהשנתיים האחרונות שאיכשהו מזנב בטרילוגיית הנקמה של פארק צ'אן ווק, ב־I Saw the Devil ו־A Bittersweet Life של קים ג'י־וון, ב־The Chaser ו־The Yellow Sea של נה הונג־ג'ין ושאר שיאי הסוגה.

לאור האמור לעיל, החודש נרעשתי לגלות ששני כותרי נקמה חדשים הגיעו מקוריאה הדרומית אל המהדורות הביתיות. ראשון התנפלתי על Confession of Murder, ונהניתי ממנו מאוד, אבל מעשה שטן: הוא לא שבר לי את המנחוס. בקצרה, רוצח סדרתי מנצל חוק התיישנות מוזר כדי לפרסם את זיכרונותיו. בכך הוא נעשה סלב בן לילה וכמובן חושף את עצמו לפעולות נקם, בראש ובראשונה מצד בלש בשם צ'וי, שבמקום ללכוד את הרוצח דנן ספג ממנו צלקת סטייל איניגו מונטויה וכבר 15 שנה מת לסגור חשבון. אבל מה קורה כשפתאום צץ ברנש אחר ואומר שהסופר־רוצח הוא מתחזה?

Confession הוא פיצ'ר הביכורים של ג'ונג בונג־ג'יל, וזה ניכר: יש בו רגעי אקשן כבירים, פשוט כבירים, לצד בקעים עלילתיים וגאיות רגשיים. הכל בסרט הזה הוא אובר דה טופ, שזאת מדיניות נהדרת למרדפים ומכות, אבל בקידום עלילה זה טריקי. I Saw the Devil שהוזכר לעיל הוא מאסטרפיס בדיוק בגלל השימוש המושכל שלו בהפרזה; Confession הוא לא יותר מגוד טיים בגלל שבמחלקה הספציפית הזאת, הבוסריות של ג'ונג — סליחה על הביטוי — מתנקמת בו.

את הנקמון הקוריאני השני שלנו להחודש, Hwayi: a Monster Boy, אני חושב שעדיף לראות עם כמה שפחות מידע מוקדם. כדי להיות גם נאה וגם מקיים, הנה שלושה דברים שאפשר לדעת עליו מראש בלי שום חשש:

1. זה סרטו השני של ג'אנג ג'ון־האון, מי שביים לפני עשור את Save the Green Planet המהולל ודי נעלם מאז (בריאיון שהעניק לאחרונה הוא הסביר ששני פרויקטים שלו בוטלו ברגע האחרון, ו"חוץ מזה התחתנתי". לא אמרתי את זה, רק תרגמתי את זה).

2. זה סיפור על ילד שנחטף מהוריו על ידי חמישה גנגסטרים, שמאמצים אותו ומגדלים אותו כבן. אהבה קשוחה, אבל ללא ספק אהבה. הוא לומד מהם את כל מה שהם יודעים, וכשמגיעה העת ליישם, מתחיל הבלגן שלא אכתוב עליו ולו מילה.

3. מעורבת בזה מפלצת. נו, נראה אתכם לא רואים.

Hwayi, אני כה מבסוט לדווח, מזנק ישר לטופ־טן של הנקמונים הקוריאניים. כמו המיטב שבהם, הוא משתמש באלימות פסיכית כדי להגיד שאלימות זה פסיכי; כמו המיוחדים ביותר ביניהם, הוא מרגש לא פחות משהוא מותח. כבונוס, קים יון־סוק — ההוא מ־The Chaser ו־The Yellow Sea — עושה מהאבא המעניין ביותר מבין החמישה את אחד התפקידים המרשימים שראיתי בשנים האחרונות, בכל שפה.

בדיוק עם המילה הזאת, שפה, מגיע הטוויסט שלנו להחודש: Blue Ruin. אינדי דובר אמריקאית שוטפת, זוכה פרס הפדרציה הבינלאומית של מבקרי הקולנוע (FIPRESC) בפסטיבל קאן 2013 ואחד מסרטי הנקמה הטובים שראיתי מימיי — שוב, בכל שפה.

Blue Ruin הוא בסך הכל סרטו השני של ג'רמי סולנייר, איש שהוא חתיכת סיפור סינדרל (תבינו, הדבר האחרון שהוא ביים לפני Blue Ruin היה סרט תדמית ל־IBM), ודווקא בגלל שהוא סופר־צנוע מבחינה עלילתית רצוי לדעת עליו פשוט כלום לפני שמתחילים. סרט נקמה אדיר בשפה שאתם מבינים, זה כל מה שאתם צריכים לדעת.

*פורסם בגיליון מאי של בלייזר

**עדכון: מקורותיי מוסרים לי ש־Blue Ruin ישודר בהמשך השנה בערוץ yes 3. טוב, האמת שזה היחצ"ן שמסר לי, אבל תמיד חלמתי שיהיו לי מקורות

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s