האמנות האבודה של הלהיות לבד בבית

"לא דוד מייקל, רק לא סוכרייה!"

פעם הייתי המלך של השכחו אותי בבית. בכל פעם ששרה הייתה עושה קפיצת סולו להורים שלה בלבנון — טכנית נאות מרדכי, אבל גיאוגרפית זה לבנון — הייתי רוכש אונקיה של מצב רוח ומרביץ מרתון תענוגות אשמה. בלב העניין היו סרטים, על פי רוב לא חדשים במיוחד או טובים בכלל; תמיד שמחתי להסתפק בצפייה האלף וארבע באיזה סרט אפקטים או כיו"ב שטות שהולכת טוב עם משככי תודעה. אחר כך הייתי מנצל את הזמן כדי לתקן את המדף כמו שהבטחתי לפני מספר שבועות — מה, גם 49 זה מספר — ובדרך כלל עושה משהו שיפתיע את שרה כשהיא תחזור, כמו לא להשאיר את הנעליים שלי באמצע הסלון. אם זה היה ממושך מספיק בשביל לכלול שנת לילה, המוזרות שבזה הייתה מתקזזת עם המותרות של לשכב באלכסון ובלי שפם של כלבה בתוך האוזן התיכונה. זה היה כיף, זה מה שאני מנסה להגיד. מי־טיים משובח וממלא מצברים שאחריו הייתי מרגיש חדש.

גם עכשיו אני לבד בבית. איכשהו יצא שאת החג הספציפי הזה אנחנו מעבירים במפוצל — שרה ורונה נסעו עם גיסתי לבקעת הלבנון והותירו אותי בערבות גבעתיים עם המשופמת — והנה אני שוב מלך האחוזה. אלא שכרגיל מאז שזה לא זמן בלי האישה אלא בלי שתיים, אני לא מצליח למצוא בזה הנאה. אולי חלקית מפני שלא רכשתי הנאה, אבל רק חלקית. אני יודע, כי לא ממש נהניתי גם כששתיהן לא היו כאן ואני התנחמתי עשבונית.

אני בהחלט מעמיד פני נהנה. אתמול יצאתי לרכיבה ארוכה־ארוכה מהסוג שאין זמן לעשות כשהבית מלא בנות ורשימות־עשה, שזה כיף, והיום אני מתכוון לא לסדר את הבלגן שלי עד עשר דקות לפני המועד המשוער של החבירה מחדש, שזה יותר גילטי פלז'ר מכל סרט אפקטים. אבל מתחת לכל זה יש אי־שקט אחד גדול שאני כבר מכיר מספיק טוב בשביל לדעת מה הסיפור שלו: זה לא פחות ולא יותר מהידיעה שהבת שלי רחוקה ממני 150 קילומטר. זאת החרדה העמומה — שמתחדדת עם השעות עד שלפנות ערב היא כבר באה בהיי־דפנישן — שתמיד מתבטאת ברקיחת תרחישים על כל מה שעלול לקרות בדרך לשם ושם ובדרך חזרה.

באחד הפרקים של "שלושים ומשהו", שראיתי יותר מעשור לפני שהייתה לי איזשהי אישה להיות בבית בלעדיה, הופ מאחרת הביתה ומייקל נכנס מזה לסרט וכשהיא סופסוף נכנסת הביתה הוא פורץ בבכי ואומר שכבר דמיין אותה זרוקה באיזו תעלה. אני זוכר שהרגע הזה ריגש אותי אול אובר דה פלייס, אבל בסוף שנות השמונים הוא התחבר לי יותר לדאגות שהיו תוקפות אותי כשאחד ההורים איחר הביתה. במיוחד אבא, ששני התקפי הלב שהוא הספיק לחטוף עוד לפני שהתחילו לשדר את "שלושים ומשהו" אולי מסבירים כמה אחוזים מהישות החרדתית שלי. על כל פנים, כשאני נזכר היום בסצנה ההיא זה ישר זורק אותי לסקודה פאביה הכחולה של גיסתי. ואז אני מבין בדיוק למה אימא שלי מתכוונת כשהיא אומרת שנהיה לה חלש.

אנחנו אמורים לקבל את מה שאין ביכולתנו לשנות ולשחרר את מה שאין ביכולתנו לשלוט בו, אבל חלק מהביזנס של להיות אבא — ובטח אבא חרדתי, הגם שלדעתי זה תקף אפילו לגבי השאננים שבין מגדלי הילדים — זה להיכנס בדיוק לסרטים האלה שאתה בכלל לא שם בשביל לראות אותם. למה היא נראתה עצובה כשאספת אותה אתמול אחרי הלימודים? מה בדיוק הקטע שלה עם הילד המוזר ההוא שבא לך לא טוב מאז הגן? יש לה בכלל מספיק חברים? והפחדים האלה שמשום מה תמיד נופלים עליה כשהיא הולכת לישון עייפה מדי, מה שהיא קוראת מחשבות רעות, מה אתה אמור לחשוב עליהם?

לא מזמן יצא לי לדבר עם אבא ותיק שהבן שלו חורש את המזרח הרחוק, ובין השורות הבנתי איך הוא מתמודד עם החרדות הרלוונטיות: האיש פשוט הפסיק לישון כהלכה לאיזה חצי שנה. אני ישנתי שלא כהלכה הלילה, ועכשיו אני כאילו סופר לאחור את שעות הלבד האחרונות שנותרו לי ובעצם סופר לאחור את הפעימות שעוד נשאר לי להחסיר עד שהראש הצהוב הזה יפציע כאן מחדש. שעה אחרי שזה יקרה סביר להניח שאמצא את עצמי מתחנן לקצת שקט, וכעבור יומיים כבר אזכר בערגה ביממת המי־טיים הזאת ואשאל את עצמי מתי אזכה שוב בבלעדיות על 70 מ"ר. כעבור עוד כמה חודשים, כששרה שוב תיקח את רונה לסבתא וסבא, אני בטוח שתהיה לי לפחות שעה של איזה כיף לי לפני שמאיפשהו בתודעה שלי תצוף הסצנה עם מייקל והופ והתעלה.