ארבע לב קפוא

"נו ביבי, תוריד את הז'קט"

אני מת על "רוצחים מלידה". מבקר הקולנוע שבי מכיר בכך שמדובר בגילטי פלז'ר ולא ביצירת מופת, אבל הסתם צופה שבי — אותו אחד שב־1994 ראה לראשונה את מסע הקטל של מיקי ומלורי נוקס בלי שום הכנה מוקדמת ותחת מרככי תודעה — עדיין לא התאושש מהארטילריה שהפעיל שם אוליבר סטון. הצילום המשוגע, העריכה הנון־לינארית, הפסקול ההיפר־אקטיבי של טרנט רזנור עם הנגיעות המהורהרות של לאונרד כהן — הסרט הזה היה ונותר לטעמי מפגן מושלם של זיקוקין דיקולנועין. לכן אני מכריז כמעט בחרדת קודש על "ספרינג ברייקרס" שיוצא ממש היום בישראל כ"רוצחים מלידה" של זמננו, אבל שנייה: זה לא בגלל, או לפחות לא רק בגלל, שיש כאן סט שלם של מלורי נוקסיות.

ראשית חוכמה, אל תתנו להייפ ולכתבה המשונה שפורסמה בשבוע שעבר במוסף הארץ להטעות אתכם: הרמוני קורין לא עשה סרט על ארבע נערות קולג' שחופשת האביב שלהן הופכת לרוד טריפ עקוב מנקמה סטון־סטייל. קורין עשה סרט על ארבע נערות קולג' שמבצעות שוד חובבני כדי לממן לעצמן את חופשת האביב, וכל מה שקורה איתן מאז וגם עד אז לא מונע משום דבר יצרי כמו נקמה. מלורי נוקס, כפי שאנחנו למדים בסיקוונס הכי חזק בקריירה של סטון, היא קורבן של התעללות מינית מתמשכת; ארבע השרלילות של קורין, ואני די בטוח שגם הוא היה מגדיר את הדמויות האלה כשרלילות, הן לא קורבנות של כלום זולת הריקנות האינסופית שהיא ההתבגרות בעוד עיירה אמריקאית בלי עתיד ועם ממש מעט הווה.

אני לא מבין באלילות נוער בנות זמננו, אז אני לא יכול לספר לכם עד כמה חריגים התפקידים של ונסה הדג'נס ("היי סקול מיוזיקל") וסלינה גומז ("עוד סיפור סינדרלה") בתוך קריירת הדיסני שלהן, ואת שרלילות 3 ו־4 (אשלי בנסון ורייצ'ל קורין) אני לא מכיר בכלל. לכן פוסח עלי לגמרי הדיסוננס שהופך את "ספרינג ברייקרס" לשערורייתי ביי דפנישן — היי, יש פה נסיכות של דיסני והן מזדיינות בלפחות שני מובנים —  וכל מה שנותר לי הוא סרט על ארבע בנות שרק רוצות לכייף. ככזה, המסע שעוברת הרביעייה הזאת הוא מהמרתקים, המגעילים, המחרמנים והמדכאים שראיתי מימי.

לצד ארבע הנסיכות יש ביד של קורין גם אס בדמותו של ג'יימס פרנקו, שעושה כאן תפקיד כה מטונף שהמסך נהיה דביק, אבל הג'וקר פה — האיש שחייב לקבל מועמדות לאוסקר על העבודה שלו, לא פחות — הוא העורך דגלאס קרייס. האיש ערך בין היתר את "אמון" ואת "עסקה מגונה", אבל ב"ספרינג ברייקרס" מרגישים הכי חזק את השנים שלו כעוזר ולעתים שותף של סטיבן מיריונה ב"בבל", "21 גרם", "טראפיק", סדרת דני אושן וכיו"ב סרטים שהקצב שלהם הוא לב־ליבה של האנרגיה שלהם.

"ספרינג ברייקרס" בנוי כולו מפלאשבקים ופלאש־פורוורדים, מחזרות מכוונות על חתיכות קול ותמונה, קליידוסקופ משוגע שמצליח לרומם את הנפש באותה קלות שהוא מסוגל לייאש. עורכים נוטים להתלונן על זה שאנשים מרגישים את התרומה שלהם לסרט רק כשהם עושים עבודה מחורבנת, אבל זה המקרה הנדיר שבו העריכה היא האספקט הכי מורגש בעשייה הקולנועית רק מפני שהיא כל כך טובה. בהשאלה מהעולם של טרנט רזנור, העורך הוא בדרך כלל המתופף בלהקה הזאת שעושה סרטים, האיש שמכתיב את הקצב. במופע של "ספרינג ברייקרס", קרייס הוא גם האיש שעל הסנייר וגם הבסיסט. זה שמעניק עומק ונשמה ליצירה שבידיים אחרות הייתה עלולה לצאת מגניבה, במלעיל.

ההיסטוריה של אמריקה מלאה בסרטים מדכאים טילים וערוכים להפליא שמהדהדים את מידת הניוון שלה ברגע נתון. החל ב"קאובוי של חצות", עבור ב"רקוויאם לחלום" וכלה ב"רוצחים מלידה", משהו ביצירות האלה מוציא את המיטב מהאנשים שבחדר העריכה. "ספרינג ברייקרס" הוא לא מאסטרפיס כמו השניים הראשונים, אבל כבר אמרתי שהוא מצח במצח מול הסרט של סטון: פצצה של אנרגיה קולנועית ומינית שאחריה משתרר לך בראש מין שקט כזה של ריק טוטאלי. "הווידוי הזה לא אמר כלום", מסיימת הקריינות של כריסטיאן בייל את "אמריקן פסיכו" וכמעט מצליחה להצדיק את הסרט המיותר הזה; "ספרינג ברייקרס", עם הרבה יותר כלום ובלי שום וידוי, הוא לטעמי הסרט הראשון של 2013 שייזכר היטב גם ב־2023.

הלך הרוח הנוכחי של אמריקה הוא כל כך עגום, עכור, אפוקליפטי ודאון־רייט מיואש שאני אופטימי בטירוף לגבי העשור הקולנועי שבתכלס מתחיל רק עכשיו (אני מתכוון, רק דמיינו את הסבנטיז הקולנועיות בלי ווטרגייט וסייגון). "ספרינג ברייקרס" הוא לא סרט מושלם — הדברים היחידים בו שבאמת עונים להגדרה הזאת הם העבודה של קרייס והפסקול —  אבל הוא הסרט המושלם למי שרוצה להציץ לתוך הנשמה של אמריקה. וכל כך קר שם כרגע שאפילו מחופשת אביב אתה יוצא עם צמרמורת.