סקס, שקרים והומלסים מתים

"יופי, גם אני מהמחנה של עפרה חזה"

בנסיבות שיסבירו את עצמן אם תקראו את הסיפורון שלי בעמ' 100 של בלייזר יוני (בקרוב בבלוג זה), הראש שלי בילה החודש 25 שנה בעבר. ב־1989. ובעודו שם קרה לי הקטע הזה שקורה בגילי: אתה תופס פתאום כמה זמן חלף מאז משהו שנראה לך כאילו קרה ממש עכשיו. נקודתית אני מדבר על "סקס, שקרים ווידאוטייפ", שהצפייה הראשונה בו — עם אחותי, בקולנוע דקל — זכורה אצלי כמו דבר שקרה גג שלשום.

בזמן אמת, כילד בן 15 שבדיוק הלך ללמוד במגמת קולנוע, עף לי המוח מאיך שהסרט הזה פירק את הדמויות שלו לגורמים נפשיים. אין לי מושג מאיפה סטיבן סודרברג בן ה־27 הביא תובנות כמו "אתה לא יכול לגשת למישהי ולהראות לה שהשתנית כאילו שאתה נותן לה מתנה", משפט שאני מצטט עד היום, אבל זה מה שהיה שם. מבט מפוכח ונבון על גברים ונשים ובעיקר אנשים. אלא שבזמן אמת לא ידעתי את מה שאני יודע היום, וזה ש"סקס, שקרים ווידאוטייפ" היה תופעה גדולה בהרבה מסכום סצנותיה.

אם אני מדליק כאן 25 נרות לסרט, זה לא בגלל הנוסטלגיה הפרטית שלי אלא מפני שסודרברג המציא מחדש את הקולנוע העצמאי. חד משמעית. מבחינה אמנותית אפשר לטעון שתור הזהב של האינדי היה מקביל לזה של "ניו הוליווד" — בשנות ה־70, כשרוברט אלטמן וג'ון קסאווטס היו בשיאם — אבל מבחינה מסחרית, מבחינת היכולת להגיע לקהל, "וידאוטייפ" היה מהפכה. בעצם כמה מהפכות: הוא שם במו ידיו על המפה את פסטיבל סאנדנס, עד אז אירוע שולי מאוד בלו"ז הקולנועי (וזה אפילו בלי לזכות בו, אלא רק עם פרס חביב הקהל. הזכייה הגדולה של "וידאוטייפ" הייתה בקאן); הוא הפך את "מירמקס" מחברה שולית בשנות ה־80 לשחקנית מרכזית בשנות ה־90; ועם הכנסות של 24 מיליון דולר בארצות הברית בלבד, על תקציב של 1.1 מיליון דולר בלבד, הסרט הזה הוכיח שיש כסף בעסק הזה של האינדי.

למהפכות יש נטייה ללכת כמה צעדים מיותרים קדימה — תשאלו בצרפת, תשאלו במצרים — והבון טון היום הוא לומר ש"וידאוטייפ" הזיק לקולנוע העצמאי יותר מאשר הועיל לו. אף אחד לא מזלזל בהשפעה שלו על גל הקולנוע העצמאי של שנות ה־90, אבל קשה להתווכח עם המהלך הלוגי הבא: מאז שהוכח שיש כסף באינדי, אנשים מנסים לעשות כסף מאינדי. דוגמה קלאסית באה בשיא הגל ש"וידאוטייפ" בעצמו דחף קדימה, כשאותה מירמקס הביאה לנו את "כלבי אשמורת" ב־1992: בגלל הכסף על הרצפה, לסרט הביכורים של קוונטין טרנטינו לוהקו שחקנים מהשורה הראשונה ולא כמעט־אלמונים כפי שהיו בשעתם חברי הקאסט של סודרברג. כל הוליווד דיברה על התסריט של "כלבי אשמורת"; הייפ כזה, בעיר הזאת, לא נבנה רק על סמך איכות. זה לא קורה בלי קול ענות קא־צ'ינג.

במאמר שפורסם השנה ב־Indiewire סיכמו את זה יפה: "'סקס, שקרים ווידאוטייפ' חשף את השקר שמאחורי הקולנוע העצמאי, ולא רק במובן שעצמאות בעשיית סרטים היא קונספציה מצחיקה". המובן האחר הוא זה שנגעתי בו: ברגע שנחשף הפוטנציאל הכלכלי, הוא הפך לחזות הכל. זה השקר המדובר. לראיה, נכון גם אתם חושבים שקולנוע עצמאי עושים בשם האמנות?

טוב, זה מנקודת מבט של בלוג שכל הקטע שלו זה אינדי הארד קור. אני מעדיף להסתכל על החצי המלא, וזה מה שאני רואה שם: מאז "וידאוטייפ" יש סרטים אמריקאיים עצמאיים שלא פונים רק לקהל של פסטיבלים, אלא גם אליי ואליכם. סרטים כמו "ג'ו" כאן למטה, שהוא מצד אחד נגיש לחלוטין ומצד שני מחוספס מדי בשביל הוליווד. ככה אני אוהב את הסרט העצמאי שלי, ובגלל זה אני מושיב פה על כיסא את "סקס, שקרים ווידאוטייפ" ומניף אותו 26 פעמים.

"ג'ו" הוא לא רק סרט. אם הוא היה רק סרט, אפשר היה לסכם אותו ככה: "אהבתם את 'הסיפור של מאד'? אתם חייבים לראות את זה". תכלס, זה די קולע: כמו סרטו המצוין של ג'ף ניקולס, גם "ג'ו" של דייויד גורדון גרין ("אננס אקספרס") מתרחש בדרום העמוק והעני של אמריקה; כמוהו, גם הוא מעמיד במרכז גבר שהוא מקרה מובהק של זבל לבן (מתיו מקונוהיי ב"מאד", ניקולס קייג' בתפקיד הטוב שלו בעשור האחרון לפחות ב"ג'ו"); ומעשה שטן, בשני הסרטים מפתח הגבר מערכת יחסים עם אותו ילד־שחקן, טיי שרידן. אשכרה, ההבדל הכי גדול הוא שניקולס כתב את "מאד" מאפס ואילו "ג'ו" הוא עיבוד לרומן מאת לארי בראון.

אם הוא היה רק סרט, הייתי כותב ש"ג'ו" הוא סיפור כל־אמריקאי שכבר ראינו כמוהו — אתם יודעים, ילד שגדל עם חרא של אבא מוצא לו תחליף לא צפוי — אבל זה לא מוריד ממנו כלום. להפך: מ"חלום אמריקאי" ועד "מאד", דייויד גורדון גרין יודע שאנחנו יודעים איך סרטים כאלה עובדים ולאן הם הולכים, ומשחק יופי על הצפוי ועל הבלתי נמנע. ואם הוא היה רק סרט, הייתי מהמר שלמרות ההפצה שלו החודש במהדורות הביתיות, עוד נראה את "ג'ו" על המסכים בישראל — או בהפצה מאוחרת בבתי הקולנוע (מה, הוא רק בן שנה. לפני שבועיים יצא כאן "ציידי הראשים" הנפלא, בן השלוש) או לפחות בטלוויזיה.

אבל "ג'ו" הוא לא רק סרט. הוא גם סיפור, ודי מדהים: מי שמשחק את האב המתעלל והאומלל הוא גארי פולטר, הומלס ואלכוהוליסט בלי שום ניסיון במשחק שהאודישן שלו שכנע את הפקת "ג'ו" להמר עליו. כמה חודשים אחרי סיום הצילומים נמצא פולטר מת ברחובות אוסטין, טקסס, והשאיר אחריו סרט שהוא סיפור על אחת מההופעות החד־פעמיות היותר מופלאות — והיותר עצובות — בתולדות הקולנוע.

*

פורסם בגיליון יוני של בלייזר, ולא תשמעו אותי אומר את זה לעתים קרובות מדי, אבל מדובר בגיליון פשוט אדיר. לא יודע מה בדיוק קרה לנו החודש, אבל תעשו לעצמכם טובה. וכאילו, לי פרנסה