סרט סולו. יש לי הרגשה טובה בקשר לזה

"ג'יב אל האוויה"

זה שיש לך רעיון גדול לא אומר שאתה מבין מה גדול בו. אלפרד נובל, שהמציא את הדינמיט לפני שהפך לפרס, חשב שחומר הנפץ שלו ייצור מאזן אימה שיביא לקץ המלחמות. קליאו מק'ויקרס, ממציא בצק המשחק, חשב שההמצאה שלו תהיה להיט בתור תכשיר לניקוי טפטים. ג'ורג' לוקאס חשב שהדבר המגניב ב"מלחמת הכוכבים" זה הקטע עם אבירי הג'די והכוח.

לוקאס מעולם לא הבין שהדבר הגדול ברעיון שלו היה הכיף. סאגת "מלחמת הכוכבים" הכניסה פאן לז'אנר שהיה נו פאן, ומה שהפך אותה לפאן זה לא החבר'ה עם הגלימות שפועלים בשם השלום בגלקסיה, אלא הקאובוי שהוזנק קומפלט עם האקדח שלו לגלקסיה רחוקה־רחוקה. האן סולו. הדמות המאזנת של הטרילוגיה הראשונה, והדמות שהיעדרה — או יותר נכון, שהיעדר איזושהי מקבילה שלה — הוא־הוא החטא הקדמון של טרילוגיית הפריקוולים. מהבחינה הזאת, ההחלטה של דיסני להפיק סרט האן סולו היא הזדמנות אדירה לכפרה.

סולו, המבריח הבינכוכבי שנקלע במקרה לתוך כל הג'די־ממבו־ג'מבו הזה, הוא בדיוק מה שמאסטר יודה התכוון אליו באומרו Balance to the Force. הנוכחות הקלילה שלו הייתה משקל־נגד מושלם לקונפליקטים הכבדים של לוק סקייווקר, הציניות שלו איזנה את הלהט והפאתוס של המורדים, ולא במקרה הושם בפיו גם המענה המושלם ל"אני אוהבת אותך". "אני יודע", עונה סולו לנסיכה ליאה רגע לפני שהוא הופך לתבליט ב"האימפריה מכה שנית", ונכון שזה לא היה רגע מתוסרט אלא אלתור של הריסון פורד, אבל התיאוריה בעינה עומדת: האן סולו הוא מגניב. הוא קול. גם חלליות וחרבות אור הן קול — אל תתחילו, אתם יודעים למה אני מתכוון — אבל בכל הנוגע לגלריית הדמויות, בהיסטוריה של "מלחמת הכוכבים" היו רק שלוש שניחנו בקולנס. סולו, בובה פט (ולא במקרה התבשרנו עכשיו שגם הוא עומד לקבל ספין־אוף משלו) ודארת ויידאר (שהוא לא במקרה הפרוטגוניסט האמיתי של הסאגה, לפחות כפי שג'ורג' לוקאס ניווט אותה). אלא שאף אחד לא חולם להיות ציד ראשים מניאק או שר אופל. אקדוחן חלל כולם רוצים להיות, וזאת ליגה אחרת לגמרי של קול.

לפני שנים רבות, בגלקסיה קרובה־קרובה, הגיתי במשותף עם הפרופסור — הוא יודע מי הוא — משחק תפקידים אה־לה "מבוכים ודרקונים", רק בחלל. "4001" קראנו לו, ויצקנו לתוכו את כל הדמויות שאהבנו בסרטי מדע בדיוני. הכל היה שם, מריפ־אוף של אביר ג'די ועד וריאציה על נושא ארנולד שוורצנגר ב"הנמלט", אבל כשאספנו את החבר'ה להרפתקת ניסיון גילינו גליץ': כולם רצו לשחק מבריח חלל. כולם רצו להיות האן סולו.

זה לא באמת הפתיע אותנו. אני חושב שכל העולם חוץ מג'ורג' לוקאס יודע כמה עמוק התנחלה הדמות הזאת בלבבות, וב"כל" אני סופר גם את מרשה לוקאס, שאתם יכולים לקרוא בפוסט הזה על התובנה שלה לגבי המפתח הרגשי של "מלחמת הכוכבים". ג'וס ווידון, הפייבוריט של כולם לקבל את "מלחמת הכוכבים פרק 7" לפני שג'יי־ג'יי אברמס זכה בג'וב, הבין את זה הכי טוב: הוא יצר את Firefly, סדרה שבתכלס הייתה קורות המילניום פלקון מינוס אבירי ג'די וצ'ובקה. קפטן מלקולם "מל" ריינולדס היה יותר האן סולו מהאן סולו, וזה לא מקרה שהמעריצים מבכים עד היום את מותה בטרם עת של הסדרה בכיכובו.

"אדוני, האי נעימות הזאת הייתה נחסכת אם רק היית משלם אגרה"

אני לא דואג בקשר למקדם הפאן בפרק 7. אם אברמס הביא את הפאן ל"סטאטרק", פרנצ'ייז שכיף מעולם לא היה חלק מהדי־אן־איי שלו, אני סמוך ובטוח שהוא גם יחזיר אותו ל"מלחמת הכוכבים". הרי זה שהסאגה מתוצרת לוקאס אמורה להיות קודם כל כיפית זה עוד אחד מהדברים שרק לוקאס לא מבין. אבל בהקשר של פאן פאן־גלקטי, פרויקט האן סולו הפך באחת לסרט שאני הכי מחכה לו. כשעלתה הסדרה המצוירת "מלחמות המשובטים" קיטרתי בפני כל חנון שהסכים לשמוע על זה שלוקאס צריך לעזוב את כל השטויות האלה ופשוט להביא לטלוויזיה את The Han Solo Chronicles או את Young Han Solo או איך שלא יקראו לזה, כל עוד זה יחזיר למסך את הקאובוי. מהבחינה הזאת, סרט סולו הוא יותר ממה שהעזתי לבקש.

כן, אני  יודע שדיסני עדיין יכולה לחרבן את זה. אבל אני מעדיף להיות רגוע ואופטימי, כי אתם יודעים: כעס, פחד, תוקפנות. של הצד האפל הם.