חפש את האישה בחדר העריכה

DSC_0408.NEF

"הנה, פה רואים בבירור את העשן עולה מהמתקן האיראני"

שלוש פעמים הצליח "היצ'קוק", שעולה כאן ביום חמישי, להפתיע אותי. הראשונה הייתה בשלהי השליש הראשון שלו, כשהתברר שזה פחות סרט על העשייה של "פסיכו" ויותר סרט על הזוגיות האישית והמקצועית של היצ'קוק ואלמה רוויל, אשתו העורכת/ עוזרת במאי/ דוקטורית תסריטים; הפעם השנייה הייתה כשגיליתי שאני דווקא אוהב את הסרט־על־זוגיות הזה; והשלישית הייתה כשהבמאי סשה ג'רבזי מילא חור בהשכלה הקולנועית שלי ועל הדרך חשף בפני קשר לא צפוי בין "פסיכו" ל"מלחמת הכוכבים".

עכשיו לאט ולפי הסדר: אחלה דבר ההיצ'קוק הזה. לוקח לו זמן להתניע, הוא נוטה לפסיכולוגיזציה מוגזמת ולא השתגעתי על הקטע של ביופיק עם אלמנט פנטסטי (אד גיין, הרוצח הסדרתי ש"פסיכו" מבוסס על סיפורו, מתפקד כאלטר־אגו דמיוני של היץ' במין טוויסט אפל על האמפרי בוגארט ב"שחק אותה סם" או אלוויס פרסלי ב"רומן על אמת"), אבל בסך הכל יצאתי מבסוט אש. מנקודת מבט צרכנית, בין זיליון הסרטים שעולים כאן בוויקאנד הקרוב הוא העסקה השנייה בטיבה אחרי "כוננות עם שחר".

ארבעה דברים, הפעם לא לפי איזשהו סדר, קנו אותי ב"היצ'קוק". הזיווג אנתוני הופקינס (היץ') והלן מירן (רוויל), שעובד פשוט נפלא; סקרלט ג'והנסון, שעושה תפקיד מדויק לתפארת כג'נט לי, כוכבת "פסיכו"; הוליווד הישנה, שמוצגת בשיא תפארתה וגם בשיא נלעגותה; וסצנה נהדרת על קולנוע שתענוג למצוא דווקא בלא־באמת־סרט־על־קולנוע. דלגו לתחילת הפסקה הבאה אם אתם רוצים, למרות שזה לא מי יודע מה ספוילר: היצ'קוק, בערב הבכורה של "פסיכו", ניצב מחוץ לדלת האולם ומנצח בתנועות ידיים נמרצות על הצווחות של הקהל. לכאורה דימוי מתבקש, הבמאי כמנצח, אבל יש משהו כל כך נכון ונבון בזה שהיצ'קוק מנצח לא על הצלם והעורך והשחקנים, אלא עלינו הצופים.

הכוכבת האמיתית של "היצ'קוק" היא חד־משמעית רוויל, שזוכה השנה לעדנה פוסט־מורטום גם בזכות הסרט השני על היצ'קוק, The Girl של HBO. למרות שהיא נישאה להיץ' כבר בתחילת הקריירה שלו והייתה מעורבת בכל סרטיו, שמה של רוויל בפירוש לא נישא בפי כל — מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שאת רוב העבודה שלה היא עשתה ללא קרדיט. הדבר היחיד שאני ידעתי עליה הוא משהו שמסופר לתלמידי קולנוע יותר כאגדה אורבנית מאשר כסיפור של ממש: רוויל, ולא העורך ג'ורג' תומסיני, זיהתה בסצינת המקלחת של "פסיכו" פריים בודד — אחד חלקי 24 של השנייה, כן? — שבו ג'נט לי בולעת רוק כשהיא אמורה להיות מתה כתהליך השלום.

הרגע הזה, שמופיע ב"היצ'קוק", היה באמת. נורמן לויד, שעבד עם היצ'קוק הן כשחקן והן כמפיק, אשרר את זה לאחרונה באוזני ג'ון אנדרסון מהניו יורק טיימס. באותו מאמר אישר לויד גם את הקונטקסט הרחב יותר של הדברים: כפי שהופתעתי לראות ב"היצ'קוק", אלמה רוויל אכן הייתה הכוח המניע מאחורי העריכה מחדש של "פסיכו" לאחר הקרנת הניסיון הכושלת שלו בפני הבוסים של פרמאונט. והקטע הוא שזה בול — אבל בול — מה שקרה עם "מלחמת הכוכבים".

 אם אי פעם תיפול לידיכם הביוגרפיה של ג'ורג' לוקאס מאת ג'ון בקסטר, תשתדלו לקרוא את הפרק Saving Star Wars. בקסטר מתאר שם בפירוט רב איך השתלטה מארשה לוקאס —אז עדיין עורכת פעילה ועדיין רעייתו של ג'ורג' — על שולחן העריכה אחרי שהראף־קאט של "מלחמת הכוכבים" ביאס את כולם כולל כולם. הרגע היפה ביותר, רגע הפריים־ג'נט־לי, מגיע כשמארשה מסבירה לג'ורג' איפה בדיוק מצוי הלב של הסרט שלו רגע לפני שהוא מוקרן לראשונה בפני קהל: אם הם ימחאו כפיים ברגע שהאן סולו יגיח משומקום כדי להציל את הקרב על כוכב המוות, יש לך להיט. אם הם לא, אין לך.

הקהל מחא וואחד כפיים — היי, הנה נסגר מעגל עם האיש שמנצח על הקרנת הבכורה של "פסיכו" — ומארשה לוקאס חלקה עם ריצ'רד צ'ו ופול הירש פרס אוסקר על עריכה . מוסר השכל ליוצרים ממין זכר באשר הם: חפשו את האישה. היא תמשש את הרעיון שלכם, ותוך שנייה תמצא את פעימות הלב.

מודעות פרסומת

5 תגובות ל-“חפש את האישה בחדר העריכה

  1. היצ'קוקולגית

    אני כותבת בלוג על היצ'קוק למי שמתעניין….. http://yasmineg.com/

  2. פינגבק: פעמיים היצ'קוק ("היצ'קוק" ו"נערתו של היצ'קוק": ביקורות) | עין עצלה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s