שלא תחיו בסרטים מעניינים

A_Perfect_Day

בניסיו דל טורו הוא ממברו, אחראי ביטחון מטעם ארגון סיוע של האו"ם שמסתובב בבלקן רגע אחרי המלחמה ומנסה להכשיר מחדש בארות נטושות – לרבות כאלה שהושלכו לתוכן גופות. לצורך העניין שלשמו התכנס "יום מושלם", זאת באר ספציפית עם גופה ספציפית של איש שמן ספציפי שבגלל כובד משקלו נקרע החבל שמשמש למשייתו מהמים.

החבל הזה הוא לא רק המניע העלילתי של הסרט, אלא במובנים רבים גם תמצית העלילה. 106 דקות נמשך "יום מושלם", ורובן ככולן קודש למציאת חבל חלופי תחת זה שנקרע בסצנת הפתיחה. השותפים לחיפוש הם אמריקאי בשם בי (טים רובינס), גם הוא שליח של ארגון סיוע; סופי (מלאני תיירי), צרפתייה שזאת הפעם הראשונה שלה כסייעת בינלאומית; והחל משלב מסוים גם קטיה (אולגה קורילנקו), בעלת הג'וב המעורפל "מעריכת קונפליקטים" והעבר המיני המאוד לא מעורפל עם ממברו. שותפים משניים הם מתורגמן מקומי וילד שנקלע לתוך הסיטואציה, אבל הסירו דאגה – זה לא המקרה הקלאסי של "אתם יודעים מה יקרה לילד/ מתורגמן המקומי בסרט עם רקע של מלחמה".

בכלל, ייאמר לזכותו של הבמאי/ תסריטאי־שותף פרננדו לאון דה ארנואה ("ימי שני בשמש") שמעט מאוד דברים ב"יום מושלם" מתנהגים כמו סרטים שאנחנו מכירים. העלילה כאמור מספיקה בקושי לסרט סטודנטים שנה ב', ובכל הנוגע להתרחשויות דרמטיות, לא אגזים אם אעריך שמשהו כמו עשרה אחוזים מזמן המסך מוקדשים לשאלה "מאיזה צד עלינו לעקוף את הפרה המתה הזאת על מנת לצמצם למינימום את הסיכוי שנעלה על מוקש". יש בזה צדדים חינניים, וההיעדר המוחלט של התפתחות עלילתית משאיר המון מקום לאווירה – אלא שכאן אנחנו מגיעים לכל הדברים שצריכים להיאמר לגנותו של דה ארנואה.

אמרתי ש"יום מושלם" הוא סרט לא קונבנציונלי, אבל אספקט אחד שלו קונבנציונלי לחלוטין: זה שוב סיפור על מערביים טובים ומיטיבים ועל פרימיטיבים מקומיים שלא מעריכים את העזרה. זה לכאורה נעשה כאן בהפוך־על־הפוך, כי הביורוקרטיה של האו"ם מתבררת כמכשלה גדולה יותר בדרך אל החבל הנכסף מאשר חוסר ההיענות של האוכלוסייה המקומית, אבל זה רק לכאורה. תכלס, תושבי הבלקן יוצאים פה חבורה של סתומים. עכשיו, אתם עלולים לחשוב שיש לי עם זה בעיה מתחום המוסר, אבל ממש לא: יש לי עם זה בעיה מתחום הכתיבה. אם אתה עושה סרט כמעט נטול עלילה, סרט שכל הקטע שלו זה להיות "משהו אחר", אתה לא יכול להרשות לעצמך את היציאות המתנשאות של (כמעט) כל סרט קודם שעסק בנושאים כאלה. קולנוע קולוניאליסיטי, קוראים לזה אנשים שמלמדים דברים כאלה.

הדבר השני והחמור יותר שנזקף לגנותו של "יום מושלם" הוא שכבר ראינו סרט על שני טיפוסים שאיכשהו משייטים להם באזור מלחמה ומאירים את האבסורדים הנלווים כמעט כבדרך אגב, תוך התעסקות באלף דברים אחרים וזוטות אחרות. לסרט הזה קראו "מ.א.ש", ביים אותו רוברט אלטמן, והוא באמת היה סרט לחלוטין לא רגיל שהצליח לבוא בהפוכה לכל מה שהגדרנו עד אז – ולמען האמת, גם מאז – כסרט מלחמה.

"יום מושלם" מבוסס על רומן מאת פאולה פריאס שלא קראתי, אז אני לא יודע אם הניסיון לעשות מ.א.ש בלקני קיים כבר במקור, אבל זה גם לא משנה. לא מזמן כתבתי את זה כאן אפרופו "היורד למעלה", ועכשיו אני כותב את אפרופו "יום מושלם": אם הסרט שלך יומרני מספיק כדי להכריז "אין לי צורך בעלילה", שומה עליך להוכיח באותות ובמופתים שיש לך תחליף הולם למצרך הבסיסי הזה – קולנוע פנומנלי, הברקת כתיבה מייתרת־עלילה או אידיאלית שניהם. מה שיש ל"יום מושלם" זה חיקוי חיוור של יצירת מופת וכמה דיאלוגים מעוררי חיוך; זה משהו, אבל צריך סטנדרטים נמוכים מאוד בשביל לראות במשהו הזה סיבה לצאת מהבית.

גם את זה כבר כתבתי: סרט נמדד ב"איך", לא ב"מה". לכן יוצאים השבוע בישראל סרט איגרוף מצוין עם מיליון דברים שכבר ראינו, ודרמת מלחמה שראינו כמוה רק פעם אחת והיא חתיכת בזבוז זמן.

פורסם בפנאי פלוס, 28.12.15

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s