סקוטרמן, השנים הראשונות
בתור התחלה אסיים ואומר ש"שם קוד מ.ל.א.ך" הוא סרט לא רע. קשה לי להאמין שבעוד שבוע אזכור ממנו משהו, אבל חוויית הצפייה בו מספקת בסך הכל. זה כנראה נשמע מאוד פושר, אבל בהתחשב בגיחות הקולנועיות האחרונות של שתיים מהנפשות הפועלות המרכזיות בו – הבמאי־תסריטאי גאי ריצ'י והכוכב־שותף הנרי קאוויל – הוא ראוי לתואר חוויה מתקנת.
סדרת הטלוויזיה The Man from U.N.C.L.E , ששודרה בארצות הברית בשנים 1964 ו־1968, חיכתה כמעט חמישה עשורים לעיבוד הקולנועי שלה. מעולם לא צפיתי בה, אבל המהדורה הקולנועית מבהירה שהמוטיבציה לשליפתה מהנפטלין היא התרפקות על ימי המלחמה הקרה. פחות במובן של המצב בין המעצמות – הרי גם היום אפשר היה לקנות סיפור על איש ביון אמריקאי (קאוויל) שנאלץ לשתף פעולה עם עמית רוסי (ארמי האמר) למרות הפערים התרבותיים העצומים ביניהם – ויותר במובן הסגנוני. אם לחדד את הנקודה, הרי ששום דבר ב"שם קוד מ.ל.א.ך", החל בתסריט וכלה בכוריאוגרפיה של סצנות האקשן, אינו מוקפד כמו העיצוב.
זה לא מפתיע. סדרת הטלוויזיה נכנסה לתודעה האמריקאית ברמה כזאת שפריטים ממנה (תחפושות, אביזרים, מסמכים) שמורים הן בספרייה הנשיאותית של רונלד רייגן והן במוזיאון ה־CIA. מהבחינה הזאת, ריצ'י עשה את הדבר הנכון ונתן למעצב אוליבר סקול להתפנן עד תום על המראה השנות־השישימי.
באשר לאסקפטים הפחות מוקפדים, הם לפחות לא מעיקים. נכון, הסיפור כמעט גנרי – הסוכנים משני צידי מסך הברזל לא רק משתפים פעולה אלא גם מתחרים על ליבה של אותה בחורה (אליסיה ויקנדר) – אבל הוא בסך הכל עובד דרמטית ופה ושם גם קומית. על הדרך ממשיך "מ.ל.א.ך" מסורת מכובדת של סרטי אחווה־גברית־כנגד־כל־הסיכויים (אז אספתי כמה שאהובות עליי במיוחד, ר' כאן למטה). נכון גם שהאקשן רחוק מלהיות משהו שלא ראינו, אבל לפחות הוא לא נראה כמו עוד ניסיון מביך של ג'אי ריצ'י לצעוק "אני עדיין גאי ריצ'י".
טוב, הנה הגענו לנפש הראשונה שגרמה לי לחשוש מ"שם קוד מ.ל.א.ך" רק מפני שהיא פועלת בו. הקריירה של רי'צי בן ה־47 נראית היום כמשל ושנינה, לאמור שהדבר הכי גרוע הוא להיחשב קול כבר בסרט הביכורים שלך, כי אין פחות מגניב מהמגניב של אתמול. בדיעבד נראה שהיה לריצ'י בדיוק סרט אחד להוציא מהסיסטם, וסרט כל כך טוב שהוא הצליח לעשות אותו פעמיים במידה די שווה של הצלחה. מאז "לוק סטוק" ו"סנאץ'", תראו מה עשה האיש הזה: מחזר אותם לעייפה ב"אקדח" וב"רוקנרול'ה", ואז התפנה לשחוט את שרלוק הולמס באורח שהיה נחשב מביך לבמאי אמריקאי, אבל הוא ממש נפשע עבור במאי יליד אנגליה. "שם קוד מ.ל.א.ך" נקי הן מהמאניירות הגאי ריצ'יות והן מהעלבון לאינטלגנציה שהיו שני השרלוק הולמסים שלו, ומכאן תחושת התיקון. מצד שני, הבה לא ניסחף באשר לעומקו של התיקון הזה: אני כותב 12 שעות לאחר הצפייה, ואני כבר לא זוכר – נשבע לכם, ברמה של "קובץ לא נמצא" – מהי בעצם המשימה שמניעה את הסרט ואיך בדיוק היא מתחברת לשלוש הדמויות הראשיות.
מי שבאמת יוצא מתוקן מהסרט הזה הוא הנרי קאוויל. אני זוכר מצוין את ההשתאות המהולה באימה של צפייה בו בתפקיד סופרמן, את התהייה מה לעזאזל מצא בו זאק סניידר שגרם לו ללהק אותו ל"איש הפלדה" (ואני לא מדבר אפילו על שאלות פרוזאיות כמו מה הקטע של סופרמן שעיר). ובכן, התשובה מופיעה ב"מ.ל.א.ך": קאוויל ניחן בטיימינג קומי, קלילות כללית, כריזמה לא מבוטלת ואינטליגנציה ניכרת. כל הדברים האלה, שהבימוי הכבד של סניידר העלים לחלוטין מההופעה של קאוויל, צצים תחת היד הקלה של ריצ'י. ואם כך, הרי שהתובנה הכי חשובה באשר ל"שם קוד מ.ל.א.ך" הולכת ככה: בבית המשפט של ההיסטוריה הקולנועית, המלהקות קריסטי קלרקסון ולורה קנדי נמצאות בזאת חפות מפשע בתיק "איש הפלדה". סניידר לעומתן מקבל סעיף אישום נוסף: הריגת הכריזמה של הכוכב שלו.
ואלה חמשת סרטי האחווה הגברית הכי טובים בהיסטוריה, בלי תחרות בכלל
"מספרה סימון?"
1) קיד וקאסידי, "קיד וקאסידי", 1969. גאי ריצ'י מספר שהסרט הזה דחף אותו לקריירה בקולנוע, ואכן אפשר לראות בסרטים שלו את הנטייה לאחווה בין פורעי חוק, הלב והנשמה של הסיפור על סאנדנס קיד (רוברט רדפורד) ובוץ' קאסידי (פול ניומן). אבל עזבו את ריצ'י: ג'ורג' רוי היל ביים את אחד הסרטים המלהיבים ביותר של שנות ה־60, נקודה. על הדרך הוא יצר את הזיווג ניומן־רדפורד, שנכנס עמוק לתודעה הקולנועית למרות ששוחזר מאז רק פעם אחת – ב"העוקץ"
2) פפיון ודגה, "פרפר", 1973. סרט הכלא המצוין של פרנקלין ג'יי שאפנר מתמקד לחלוטין בגיבור שלו, פפיון (סטיב מקווין) שהואשם ברצח שלא ביצע, אבל ברקע טווה בשקט את מערכת היחסים המרתקת שלו עם הזייפן לואי דגה (דסטין הופמן). "האיש הזה סיכן את חייו כדי להציל את שלי", אומר דגה בשלב מסוים, "זאת חוויה חדשה בשבילי". הרגע הזה ראוי להיזכר בנשימה אחת עם הגדולים ביותר של הופמן, ממש לצד "אני הולך כאן!"
3) ריגס ומורטאו, "נשק קטלני", 1987. שוטרים־שותפים היו לפני ואחרי מרטין ריגס (מל גיבסון) ורוג'ר מורטאו (דני גלאבר), אבל מערכת היחסים שנבנתה תחת השרביט של ריצ'רד דונר הייתה ונשארה המדריך לאיך עושים זאת נכון. בין משאלת המוות של ריגס ל"אני זקן מדי בשביל החרא הזה" של מורטאו נוצר זיווג כל כך מוצלח שאפילו כניסתה של צלע שלישית בסרט ההמשך – זוכרים, ג'ו פשי בתפקיד ליאו גץ? – לא גרעה ממנו דבר
4) וולש ומרדוקס, "מרדף חצות", 1988. סרטו של מרטין ברסט לא קיבל מעולם את הכבוד הראוי לו. זאת ההופעה הקומית המוצלחת ביותר בקריירה של רוברט דה נירו (ג'ק וולש), ויש להניח שזה הרבה בהשראת צ'רלס גרודין (ג'ונתן מרדוקס). הראשון מגלם שוטר לשעבר שרודף למחייתו אחרי לקוחות נמלטים של סוכנות שחרור בערבות, והשני הוא אחד מהנמלטים האלה, רק שהוא לא פושע אלא אדם שגנב המון כסף מגנגסטר. סרט מסע אדיר, סרט גברים מושלם
5) רד ואנדי, "חומות של תקווה", 1994. עם כל הרצון להיות מקוריים ברשימות כאלה, לרשימה הספציפית הזאת אין זכות קיום בלי החברות שנרקמת בין אנדי דופריין (טים רובינס) החף מפשע ואליס בויד "רד" רדינג (מורגן פרימן), שמכריז על עצמו כ"אדם האשם היחיד" בכלא שושנק. הסרט הזה נכנס ללבבות בזכות האמירה הפשוטה והיפה שלו על תקווה; אין ציטוט שמסכם את זה יפה יותר ממשפט הסיום, "אני מקווה לפגוש את ידידי וללחוץ את ידו. אני מקווה"
פורסם בפנאי פלוס, 27.8.15
החמישייה הקמרלינג 
יופי דבר. תעלה גם את "הבחירות" (לכל הזמנים) שהעלת לאחרונה לפנאי פלוס במדור האחרון שלך… שם.