"דירה בפריז": בלי אזהרת ספוילר, עם אזהרת פיציקטו

"זהו, אפילו ביומולדת עגול אני לא מקבל מציצה?"

כדי לתאר את משבר הצפייה שחוויתי בשליש הראשון של "דירה בפריז", שומה עליי לעשות שימוש במונח פיציקטו. מכירים? אז זה הרגע שבו כלי הקשת חדלים להיות כלי קשת, מפני שהנגנים משתמשים בקצות אצבעותיהם כדי לצבוט ישירות את המיתרים ולייצר את הצליל שמתרגמי "אסטריקס" לדורותיהם היטיבו לתעתק כ"טצוינג". וכשהטצוינג הזה נשמע בפסקול של סרט, זה כאילו שהבמאי אומר לך: שים לב, הנה קטע משעשע. לא מחויך; לא קליל; משעשע. האח האיטי של המצחיק.

תסלחו לי על הצרפתית ועל המוזיקולוגיה, אבל מבחינתי, שימוש בכלי קשת נטולי קשת כדי לסמן רגע משעשע הוא חטא קולנועי בן מוות. הרי זה רגע שבו הבמאי מודה שלא מדעת לפחות באחד מהשניים: חוסר ביטחון ביכולתו להצחיק, או חוסר אמון ביכולתנו להבין שהוא צוחק. כך או כך, התוצאה היא זלזול מוחלט באינטליגנציה שלנו. ובשליש הראשון של "דירה בפריז" יש הרבה יותר מדי טצוינגים, לרבות סצנות שאין בהן טצוינגים אבל ברור שיכלו להיות.

"דירה בפריז" מידרדר לכדי פיציקטו על רקע מאוד מסוים. זה קורה בעודנו צופים באקספוזיציה שמזכירה את "דופלקס" של דני דה ויטו עם בן סטילר ודרו ברימור: כל מה שמפריד בין מתיאס גולד (קווין קליין) לדירת החלומות שלו בפריז הוא דיירת זקנה שלא ניתן להיפטר ממנה. אפילו השם המקורי, My Old Lady, מרמז שזה לב הקונפליקט. אז בגלגל הראשון צריך גולד להסתגל הן לפריז והן לקשישה דלעיל, והבמאי ישראל הורוביץ מוצא לנכון לעבור להילוך טצוינג, ואני מעוניין לחדול ולא להיות.

ודווקא אז הסרט נולד מחדש. אשכרה קם מתוך האקספוזיציה הנבובה שלו והניסיונות המביכים להצחיק – קבלו תיקון, יותר גרוע, לשעשע – ומתייצב כמלודרמה, ואפילו אפקטיבית. אתם מבינים, הנה העניין: מגי סמית, בתפקיד הדיירת המוגנת, היא לא סתם מטרד. היא זכתה למעמד הקבע שלה בנכס בזכות חוזה שנקרא בצרפתית Viage, חוזה לכל החיים שהעניק לה אביו של גולד כשקנה ממנה את הדירה עשורים אחורה. את זה אנחנו למדים ממש בישורת הראשונה, וזה נתפס כחלק מהעיזבון הבעייתי־להכעיס של גולד האב; רק לקראת אמצע הסרט, עם שוך הפיציקטו, אנחנו נחשפים למלודרמה שקושרת את כולם — גולד, אביו, הדיירת המוגנת והבת שלה.

אגב הבת שלה, הדמות שמגלמת קריסטין סקוט תומאס מיטיבה לייצג את מה שקורה לסרט כולו: כשהיא נכנסת לתמונה קשה שלא לתפוס את הראש לאמור, יופי הורוביץ, מצאת מדור חדש בגיהינום. לא די בקלישאת הזקנה התקועה, עכשיו אנחנו צריכים לספוג גם את סיפור האהבה הזה בין הבת הסוררת לבעל הבית בעל כורחו? אבל כאמור, כמו "דירה בפריז" כולו, גם זה — דמותה של הבת, וביתר שאת היחסים שלה עם גולד — נהיה מעניין ברגע שזה מפסיק לנסות לשעשע.

אחרי שני שלישים של סרט, "דירה בפריז" לקח אותי לסיבוב שלם — מ"הו לא" עד ל"דווקא מעניין". ומה שאני בפירוש לא מצליח להבין זה איך בישורת האחרונה הכל מתקלקל מחדש. הורוביץ עיבד כאן מחזה פרי עטו, ואני לא יודע אם הבעיה טמונה כבר במקור, אבל בעיבוד היא פשוט מחרבת את כל מה שנבנה בשליש השני של הסרט: בדיוק כשהבנו מי נגד מי ולמה, בדיוק כשכל השלדים יצאו מכל הארונות, הסיפור פשוט נגמר. לא נפתר; סתם מסתיים. זה כאילו שכל המהלכים הנפשיים שעוברות הדמויות מסתכמים ב"אה, אז זאת האמת על ילדותי ועל חיי ועל בכלל? סבבה".

סרטים נוטים להתחיל טוב, להסתיים חזק ולהחביא את המשעמם באמצע. ישראל הורוביץ, וזה בהחלט הישג מבחינתו, עשה את ההפך הגמור: פתיחה איומה, אמצע מעולה וסוף תמוה.

בונוס: 5 סרטי נדל"ן שבאמת שווה לראות  

"הוא ברצינות אמר עכשיו שהערבים נוהרים?"

1) "הדירה", 1960. בילי וויילדר הגדול ביים את שירלי מקליין ואת ג'ק למון (שמיד יוזכר כאן שוב), בתפקיד גבר שמסרסר בדירה שלו כדי לאפשר לכמה חבר'ה מהמשרד לעשות דברים שאסור. כמובן, זה מסתבך כשלו עצמו יש רומן להסתיר. קלאסיקה שלא איבדה כלום בחצי המאה שעברה עליה.

2) "זהירות, הבית מתפרק", 1986. אם מישהו מהנוכחים שלא מכיר את הקומדיות המוקדמות של טום הנקס, יצפה נא בשטות הנפלאה הזאת (בתמונה פה למעלה): הנקס ושלי לונג קנו בית ענק ששום דבר בו לא עובד או אפילו סתם עומד, וזה פשוט היסטרי. דורש להעלים עין משלי לונג, אבל היסטרי. ביים ריצ'רד בנג'מין.

3) "מלחמת רוז ברוז", 1989. דני דה ויטו, עם אזכור שני במדור, הפליא לביים את מייקל דגלאס וקתלין טרנר בקומדיה שחורה־משחור על זוג שיחסיו הסתיימו, ועכשיו נשאר רק לריב על הבית. ובלי ספוילרים, אבל זה עדיין אחד מסיומי הסרטים הגדולים בכל הזמנים.

4) גלנגרי גלן רוס, 1992. וזה נדל"ן מהצד של האנשים שמוכרים אותו. המחזה מאת דיוויד מאמט עובד לסרט עם קאסט חלומי — אל פצ'ינו, אלק בולדווין, ג'ק למון, קווין ספייסי — שתופס ולא מרפה עם האכזריות הקפיטליסטית הבלתי נסבלת שלו. על ההגה: ג'יימס פולי, היום במאי הבית של "בית הקלפים".

5) "היורשים", 2011. ג'ורג' קלוני אדיר בקומדיה המרירה הזאת של אלכסנדר פיין ("דרכים צדדיות") על גבר שצריך להתנהל בין האשפוז של אשתו, הרומן שקדם לאשפוז הזה והעובדה שהוא אחראי על חלוקה של מגרש ששווה מיליארדים. מצחיק, נבון, מעולה.

פורסם בפנאי פלוס, 16.4.15

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“"דירה בפריז": בלי אזהרת ספוילר, עם אזהרת פיציקטו

  1. הכיתוב תמונה חזק מאי-פעם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s