הכל הא

שני סרטים טובים מאוד והפוכים לגמרי יוצאים היום בישראל: "הכל אבוד" השתקני ו"פרנסס הא" הדברני. הנה העשרה סנט שלי — נו, חמישה סנט ועוד חמישה? גיח? מתוך בלייזר של דצמבר

"תראה איזה מדינה, שתי טיפות גשם והכל בעוצר"

"תראה איזה מדינה, שתי טיפות גשם והכל בעוצר"

באחת מביקורות הקולנוע הכי מעיפות מוח שקראתי בשנים האחרונות, יאיר רוה נדרש לכך ששם הספינה ב"חיי פיי" — ספינה שטביעתה היא האירוע המכונן של העלילה כולה — הוא "צמצום". ממש ככה, Tsimtsum. רוה כתב שלביטוי הזה יש משמעויות מרחיקות לכת בקבלת האר"י הקדוש, ושם הוא די איבד אותי כי אפילו אריות של חולין אני לא מכיר, אבל תשומת הלב לפרט הזה והיציאה מממנו לניתוח שלם של סרט היו שיעור בכתיבה ביקורתית. שיעור שנזכרתי בו החודש מפני שבדיוק אותם אלמנטים, ספינה טובעת וצמצום, נמצאים בליבו של "הכל אבוד".

"חיי פיי" מינוס סיפור המסגרת והטיגריס הבנגלי, "הזקן והים" מינוס הדג, "להתחיל מחדש" מינוס ההתחלה והסוף והכדורעף: "הכל אבוד" הוא צמצום של סיפור ההישרדות בלב ים למינימום האבסולוטי. גבר אחד, יאכטה אחת שניזוקה באופן בלתי הפיך, וזהו. דיאלוגים? רק משפט אחד ועוד "פאק" אחד, אולי האיכותי ביותר שצולם אי פעם. שחקנים? "הכל אבוד" מסתכל על סנדרה בולוק ועל ג'ורג' קלוני ב"כח משיכה" ועושה להם רייז עם סרט שכל כולו רוברט רדפורד (בתפקיד שחייב לסדר לו סוף סוף את אוסקר המשחק שחמק ממנו עד היום באורח כה שערורייתי).

כן, "כח משיכה". "הכל אבוד" הוא יצירה־אחות ליצירת המופת של אלפונסו קוארון, ומצד שני תמונת ראי שלו: אין כאן תלת־ממד, אין כאן סיפור רקע שמעניק משמעות להישרדות של הדמות הספציפית הזאת כמו הבת המתה של בולוק אצל קוארון. איפה: לדמות של רדפורד אין אפילו שם, והרקע היחיד שמוצע לנו הוא קטע הקריינות הכמעט סתום שפותח את הסרט, מכתב פרדה ממי שאנחנו יכולים רק לשער שהם אשתו וילדיו. ותשמעו, זה מספיק. יותר ממספיק.

"הכל אבוד" הוא חוויית צפייה מאתגרת במובן המובן (לא רק 106 דקות של שחקן אחד, אלא גם סיום שאפשר לנהל עליו דיונים שלמים), והוא מאתגר גם במובן שהבנתי רק ממש לקראת הסוף. למדיניות הצמצום של הבמאי ג'יי־סי צ'נדור, שכבר לפני שנתיים הוכיח שהוא יודע מה טוב עם "התמוטטות" המצוין, יש תופעת לוואי מרתקת: היא מכריחה אותך לחשוב. כמו רדפורד שהפנים שלו מביעות המון גם כשהן לא מביעות שום דבר ספציפי, כל הריק הזה מכריח אותך להתבונן פנימה. לשאול את עצמך איך אתה היית מתמודד עם סופת חרא כזאת, ואולי גם לתהות מה היית משאיר אחריך אם הים היה בולע אותך.

אני לא יודע אם זאת רק הקריינות של היאכטונר הזקן שנפרד מאהוביו או גם העובדה שאני רחוק חודשיים מיום הולדתי ה־40, אבל "הכל אבוד" גרם לי לסכם את עצמי לעצמי. אני לא יכול להמליץ עליו לאנשים שב"להתחיל מחדש" לא קרו לטעמם מספיק דברים, אבל אם אתם קצת כמוני — קצת הלומים מהגיל הזה שפתאום הגעתם אליו, קצת שואלים את עצמכם מה השגתם, קצת סאקרים של סיפורי הישרדות — אז וואו, עופו על זה.

אתם מכירים אחת כזאת. היא ידידה שלכם או אחות שלכם או יזיזה שלכם או שכנה שלכם, ואף פעם לא הבנתם איך זה שהדברים לא נופלים לה למקום. היא יפה אבל היא לבד, היא נבונה אבל אין לה לירה על התחת, היא מוכשרת אבל אף אחד לא יודע את זה, ואתם שואלים איזה מין עולם זה שבחורה כזאת לא מוצאת בו מקום. אתם מכירים אחת כזאת, ונוח באומבך עשה עליה סרט.

ליתר דיוק, באומבך ("חיים בין השורות", "גרינברג") וגרטה גרוויג עשו את "פרנסס הא". גרוויג ("לרומא באהבה") היא בת זוגו של באומבך, השותפה שלו לכתיבה וגם הכוכבת, אז באמת שזה פיפטי פיפטי. ואיך השלם? ברבע הראשון הייתה לי הרגשה שמדובר בסרט הכי נקבי שראיתי בזמן האחרון. מין דבר כזה שיכול לשנות את חייהן של סטודנטיות לקולנוע, אבל זהו. אבל זהו: מהרבע השני ואילך, מרגע שהעלילה מתקדמת מעבר למערכת היחסים של פרנסס והחברה הכי טובה שלה, סופי (מיקי סמנר, הבת של סטינג), זה מתחיל לעבוד בכל הרמות. מצחיק, נוגע ללב, חכם ובעיקר נכנס ללב השאלה דלעיל. איך זה שבחורה כזאת.

פתחתי ואמרתי שאתם מכירים אחת, ואסיים ואומר שאתם צריכים לקחת אותה ל"פרנסס הא". היא תמצא שם את עצמה, ועם קצת מזל גם את הדבר המיוחד הזה שיש רק בסרטים מיוחדים, חמוצים־מתוקים. כמעט כתבתי תקווה, אבל המילה הנכונה היא נחמה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s