אישה תחת השפעה

"יופי, איך אני אעביר את כל הנסיעה עם 5 אחוז סוללה?"

"יופי, איך אני אעביר את כל הנסיעה עם 5 אחוז סוללה?"

הדבר הראשון שקרה זה שהתעלפתי מהצילום, לא רחוק ממילולית: יש ב"אידה" פריימים שעשו לי היפר־ונטילציה. מבקרי קולנוע רבים (פרזנט קומפני אינקלודד) התלהבו מעבודת המצלמה של דיק פופ ב"מר טרנר", עם הקומפוזיציה ופלטת הצבעים הוויליאם־טרנרית, אבל הברקת השנה בסינמטוגרפיה היא מבחינתי חד־משמעית העבודה של לוקאש זאל ורייזארד לנזבסקי ב"אידה". לכן העליתי מיד לאחר הצפייה את הפוסט הזה; תעברו על 39 הפריימים האלה ותגידו לי מתי בפעם האחרונה ראיתם דבר כזה.

הדבר השני שקרה זה שהסרט תפס אותי בכל המקומות הנכונים. הטריילר משקר מהבחינה הזאת: הוא גורם ל"אידה" להיראות כמו קלישאה של סרט פוסט־שואה, והוא כל כך לא. זה אמנם סיפורה של נזירה יתומה (אגתה טרזבוקובסקה) שמגלה כי נולדה יהודייה, פוגשת לראשונה את דודתה (אגתה קולש) ויוצאת איתה לגלות מה עלה בגורלם של הוריה, אבל קלישאות? אני לא חושב שהבמאי פאבל פאבליקובסקי יודע מה זה.

לפעמים אני מתקשה להסביר מה ההבדל בין סרט מונע־עלילה וסרט מונע־דמות, אז הנה: "אידה" הוא סרט מונע־דמות. זה לא סיפור גנרי על יהודייה שלא ידעה שהיא יהודייה; זה סיפור מיוחד, נוגע ללב ולשכל, על אישה צעירה שמתמודדת עם השאלה "מי אני" במובן הכי גורף ועמוק של המילה.

אני כותב את הביקורת הזאת ישירות לבלוג, ומכאן שאני לא מעניק ל"אידה" כוכביא כמנהגי ב"פנאי פלוס", אבל הסכיתו: מועמד פולין לאוסקר הוא הסרט היחיד השנה זולת "התבגרות" שראוי לטעמי למלוא החמישה. זאת הכתיבה הנבונה, זה פיתוח הדמות, זה המשחק של טרזבוקובסקה וקולש — ממליץ לכם מאוד לצפות בשנייה גם ב"רוז'ה" —  ומעל לכל זה הוודו של הצלמים זאל ולנזבסקי.

כתבתי על זה בהרחבה בפוסט ההוא עם כל הפריימים: הדבר הכי בולט בקומפוזיציה של "אידה" הוא השימוש במה שנקרא הד־רום — אתם יודעים, החלל שמעל לראשן של הדמויות המצולמות — באופן כל כך נרחב שלא אחת יש לך ראש בשמינית התחתונה של הפריים והד־רום בשבע השמיניות העליונות. משהו כזה, בקיצור:

"נו מה ציפית, משרד הפנים"

"נו מה ציפית, משרד הפנים"

אני לא סובל גחמות אמנותיות מכל סוג שהוא, והקטע הזה עם חלל־הראש יכול להיראות כמו גחמה אחושלוקי, אבל בשבילי הוא אינהרנטי ל"אידה" לא פחות מהעלילה. בשבילי, ההד־רום הוא תא המטען שיושב על הכתפיים של הגיבורה. זאת אישה שאמורה לגזור על עצמה סגפנות בשמו של ישו ומגלה שהיא אפילו לא נוצרייה, אישה שחשבה שהיא לבד בעולם ומגלה שיש לה קרובה אחת מאוד־מאוד חיה, אישה שלא ידעה דבר על הוריה ופתאום מתברר שהם נפלו קורבן לפשע המאורגן הגדול בהיסטוריה. יש פה דמות עם חתיכת יציקה על הראש, זה מה שאני מנסה להגיד פה. כל צעד שהיא עושה סותר את האמונה שלה, את הידע שלה, את מה שתכננה לעשות, את מה שחלמה לעשות או כל הנ"ל. ואני מאמין שהחלל הזה מעל הראש בא להזכיר לנו, בלי שתיאמר על זה ולו מילה של דיאלוג, שזה סיפור גדול בהרבה מ־80 דקותיו.

כל זה יכול כמובן להיות הפלצת ענק של מבקר קולנוע, אבל האמת היא שזה לא נורא משנה: "אידה" הוא הסרט הקטן הכי גדול שראיתי השנה, וזה נכון גם אם כל ההד־רום הזה הוא חסר משמעות לחלוטין. פשוט רוצו לקולנוע ותגידו לפולני הזה שהוא טועה בקשר לפולנייה הזאת.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s