עדיף הבן של החמאס על האח של קלייב אוון

"לא בא לי טנגו אני אומר לך!"

"לא בא לי טנגו אני אומר לך!"

בילי קרודופ הוא פרנק, שוטר בניו יורק של שנות ה־70. אחיו כריס (קלייב אוון) הוא פושע מועד שיוצא מהכלא אחרי תשע שנים. בזמן הזה הספיק פרנק לפתח רומן עם בחורה שחורה (זואי סלדנה) שהיא לא רק נשואה אלא לבחור שהוא עצמו הכניס לכלא, ואילו אביהם של האחים — ג'יימס קאן הנהדר, שכמעט מצדיק לבדו את מחיר הכרטיס — פיתח מחלת ריאות סופנית. אה, וזוגתו של כריס (מריון קוטיאר) פיתחה גם תלות בסמים וגם קריירה של זונת רחוב. יש עוד תת־עלילות, אבל היריעה קצרה והנקודה ברורה: "קשרי דם" סובל מעומס יתר. שתי עונות של סדרת דרמה אפשר לתפור ממה שנדחס לתוך 127 הדקות האלה. אולי אפילו סדרה לא רעה, כשחושבים על זה.

הבמאי/ שחקן גיום קנה הוכיח ב"אל תגלה" שהוא יודע לייצר מותחן ראוי לשמו, וקשה להאמין שהוא פשוט לא שם לב שיש לו כאן תסריט לאפוס מסדר אורך של "הסנדק 2". לא, "קשרי דם" לא נראה כאילו מישהו ניסה מראש לדחוס את כל העלילות האלה לתוך כל כך מעט דקות: הוא נראה כמו סרט שנשחט כליל בחדר העריכה. לוותר על חלק מקווי העלילה אי אפשר, כי הכל קשור להכל, אז עשו כל מה שאפשר כדי להאיץ עניינים. אפילו השתמשו בשטיח מוזיקלי כדי לטאטא מתחתיו דיאלוג קריטי בין סלדנה לקרודופ שבבירור היינו אמורים לשמוע. לראיה, קרודופ חוטף בו סטירה. אין סרט שקנה תכנן מראש שהקהל לא ישמע איך הוא הרוויח אותה, נכון?

קשה לתאר במילים כמה גרועה עבודת העריכה של הרווה דה לוז. דוגמה מסמרת שיער: סצנה שבה המשטרה דורשת מפרנק לסלק את כריס מביתו באה מיד אחרי הסצנה שבה פרנק מסלק את כריס מביתו. הו כן. אבל דה לוז הוא הכל חוץ מטירון (האיש ערך בין השאר את "הפסנתרן" ואת "אל תגלה"), כך שלא נותר אלא לתהות מה השתבש: האם קנה נבהל מחומר הגלם והחליט לנהוג בו במידת הקצבות? האם האנשים עם הכסף הכריחו לקצר בכל מחיר? הייתי שמח להיות זבוב על הקיר בחדר העריכה ההוא, כי מה שקרה שם יצר סרט שקורס תחת המשקל של עצמו.

"קשרי דם" הוא רימייק לסרט הצרפתי Les Liens du sang (שהוא בעצמו עיבוד של רומן מאת ברונו ומישל פפה), כך שהוא כבר נוסה בעבר על בני אדם. יותר מזה, קנה עצמו שיחק בו את האח כחול המדים. זה היה סרט בינוני, אבל לפחות הוא היה במובהק על שני אחים. למה לעשות מחדש סרט שלא עבד הכי טוב מלכתחילה אגב ניפוח של כל מה שמיותר בו? ז'ה נה סה פה.

אני אוהב את הרעיון של רימייק, כי אני אוהב את האופציה של קולנוע כאמנות מבצעת. אם במוזיקה זה בסדר לבצע בפעם האלף את החמישית של בטהובן, אז אין סיבה שבסרטים זה ייחשב נחות. אלא שאז מגיעים למסך שני רימייקים מיותרים באותו שבוע, ואני נאלץ לבחון מחדש את מערכת האמונות שלי.

מילה אחרונה אני חייב לקלייב אוון, שחקן שאני בפירוש מת עליו. מת ומחכה שנים שהוא יעשה משהו גדול באמת. אלא שפתאום הוא בן 49, ופתאום זה מאוד ניכר עליו, ופתאום אני מבין שהקריירה שלו תסתיים לפני שהתחילה. "עיר החטאים", "הילדים של מחר", "האיש שבפנים" — וזהו? זה מה שרשום על שמו של שחקן עם כל כך הרבה כריזמה, שלא לדבר על הקול הכי טוב בתעשייה? שלושה סרטים טובים ואחד "המלך ארתור"?

שנים אני טוען שאוון הוא הפספוס הכי גדול של פרנצ'ייז ג'יימס בונד לדורותיו. אחרי "קשרי דם" אני מוכן לצמצם את כל זה להיגד קצר יותר: קלייב אוון הוא פספוס גדול.

מדי פעם מגיע סרט דוקומנטרי שלגמרי מייתר אותנו, מבקרי הקולנוע. סרט שהסיפור שלו כל כך שובה שהוא דוחק כל דיון בדקויות העשייה, כי כשאתה צופה בו לא מעניין אותך כלום חוץ ממה יקרה עכשיו. זה המקרה של "הנסיך הירוק", וזה קצת מתסכל אותי, כי אף אחד לא אוהב להרגיש לא נחוץ.

"הנסיך הירוק", ולפניו הספר "בן החמאס", הוא סיפורו של מוסעב חסן יוסף — הבן הבכור של אחד מראשי חמאס בגדה המערבית, שייח' חסן יוסף — שהפך למקור אקטיבי מאוד של השב"כ ונותר כזה במהלך עשר שנים משוגעות אפילו בסטנדרטים של אזורנו (מוסעב היה פעיל בתקופת הפיגועים הגדולים של ראשית העשור שעבר, וגם במהלך מבצע "חומת מגן").

"הנסיך" אפקטיבי בשני רבדים. האחד הוא תחושת הפליאה הנלווית לכל תיעוד של מקרה קיצון אנושי — אתם יודעים, הרבע־חיוך הכפוי הזה של "לא ייאמן שזה קרה באמת" — והשני, העמוק יותר, הוא מערכת היחסים שנרקמה בין מוסעב למפעיל שלו בשב"כ, גונן בן יצחק. הראיונות עם השניים האלה, כל אחד בנפרד, מחזיקים את רוב 90 דקות המסך של הסרט והופכים אותו מעוד יצירה קודרת על הסכסוך לכמעט פיל־גוד־מובי. לא חסרים בו תיאורים קשים, אבל נדמה לי שהבמאי נדב שירמן ( "מרגל השמפניה", "חדר חושך")כיוון בדיוק למטרה הזאת. לתחושה שאפילו בתוך הסכסוך הפסיכי הזה שלנו, אי אפשר על האנושיות.

סיפור מרתק שמסופר כהלכה ומציע שורה תחתונה מחממת לב. ככה זכה "הנסיך" בפרס הקהל בפסטיבל סאנדנס האחרון, וככה הוא יהפוך אוטוטו לדוקו הזה שכולם בישראל כבר ראו או שמעו שהם חייבים לראות. על החתום: איש מיותר.

פורסם בפנאי פלוס, 15.5.14

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s