גם הבת שלי מפחדת מערבים

"בטח אבא, ברור שמבינים שמקור האור המצטלם זה מחווה לספילברג"

"בטח אבא, ברור שמבינים שמקור האור המצטלם זה מחווה לספילברג"

ביום שישי הלכתי עם רונה לחוף הכלבים הצמוד לגן צ'רלס קלור. הבוקר קראתי ב"הארץ" שאחד אריה קינג רץ לראשות עיריית ירושלים תחת סיסמאות כמו "קוקוריקו מואזין?" — רוצה לומר, אני אמנע מהמואזין לעשות לכם השכמה — ו"מפחיד בפארקים?", קרי אני אוריד לכם את הערבים מהדשא. אני מקשר בין שני הדברים, צ'רלס קלור של יום שישי ו"הארץ" של היום (הלינק הוא ל"רוטר", כי הדיון שמתנהל שם בנושא הוא פשוט פרייסלס), מפני שהדשא של צ'רלס קלור היה מלא באותם ערבים שקינג מתחייב למגר. ואני מקשר אותם גם כי היה רגע אחד שכל השמאלנות האשכנזית הנאורה שלי אמרה קוקוריקו מואזין.

לא קרה שום דבר דרמטי: כמה ילדים ערבים ניגשו לכלבה שלנו, מ', והתנהגו כמו שמתנהגים ילדים שאין להם כלבים. מוסלמים בהכללה לא מגדלים כלבים — הם רואים בהם חיה טמאה, ובכך מיישרים קו עם החרדים שלנו — וזאת לא הפעם הראשונה שאני נתקל בהתנהגות שנגזרת מזה. אחד מלטף את הצד הלא נכון, אחד מושך חזק בזנב, אחד מצ'פח, אחד מנסה להרים את מ' לבעיטת וולה. שוב דבר באמת אלים, מה גם שהמבוגר בחבורה היה אולי בן תשע, אבל התחושה — להיות מוקף בשישה־שבעה ילדים משולהבים שמדברים בשפה זרה ומלחיצים את מ', ועוד יותר את רונה — הייתה מאוד לא נעימה. מספיק לא נעימה בשביל שהרהור בנוסח "איזה ערבים הערבים האלה" יספיק להשתלט לי על התודעה לפני שהשמאל והאשכנז וכיו"ב יעשו לו נו־נו־נו.

פעם פרסמנו בבלייזר תחת הכותרת "השנה שתהיה בנאדם" את המילים האלה: "תכיר בזה שאתה גזען חשוך כמו כולם. אין לך איך לשנות את זה, אבל אתה חייב להילחם בזה". זאת הייתה תמצית של משהו שאני מאמין בו בכל מאודי ומטיף לאנשים כבר שנים, אבל כבר שנים לא יצא לי לחוות בעצמי עד כמה הוא נכון. עד כמה הגזענות מוטמעת בתודעה שלנו (או ליתר דיוק, מה שמוטמע הוא שנאת השונה. זה ממש לא נגמר בהבדלי גזע, ר' הטרמינולוגיה של מר לפיד כלפי החרדים). זה לא היה רק איך שאני הגבתי לכל הערבים האלה; זה היה בעיקר הלחץ הגובר של רונה, שבגיל שבע וחצי יודעת לזהות ערבים כשהיא רואה אותם, ואי אפשר היה לטעות בזה שהיא חוששת מהם.

יש לי זיכרון חזק של הפעם הראשונה שכל העניין הערבי־יהודי עלה אצלנו לדיון אבהי־בתי. זה היה כשהיא חזרה מהגן אחרי שסיפרו להם על מלחמת העצמאות, ואני פשוט איבדתי את זה כשהיא שחזרה באוזני את הנרטיב שגוללו באוזניה: בקצרה, זה היה סיפור על הערבים הרעים שיום אחד התנפלו על היהודים הטובים בלי שום פרובוקציה, ניסו לגרש אותם מהארץ, ומשנכשלו החליטו להימלט בהמוניהם מחמת הבושה. כמובן שמיד השמעתי לרונה גרסה מאוזנת יותר של הדברים, אבל זה ואלף דברים אחרים שאמרתי — כולל "זה שלערבים יש תרבות שונה משלנו לא הופך אותם לפחות טובים מאיתנו" ביום שישי האחרון בטיילת — לא משנים את העובדה שהבת שלי מפחדת מערבים.

פחד ושנאה, כפי שלימד אותנו מאסטר יודה, הם הדרך לצד האפל. מה שהג'די הקשיש שכח לציין זה שהדרך אל הפחד והשנאה מתחילה בזרוּת. באחרוּת. ונכון להיום, כשאתה יהודי תושב גבעתיים — או תל אביב, או רחובות, או כל עיר שאינה אשכרה מעורבת — הערבי הוא זר מוחלט מבחינתך. כילד למדתי ערבית ואני גם זוכר את הפועל הערבי, זה ששובו מהעבודה הפיזית בבניין או במסעדה הדביקו לו את הכינוי החינני "מסריח"; זה היה קטע מסריח, אבל לפחות לא היה מדובר בחייזר. מבחינת בני דורה של רונה, שלא יודעים מילה בערבית ורואים ערבים רק בחדשות, אין הרבה הבדל בין ילד תושב אום אל פחם לאיש ירקרק תושב מאדים. ככה נולד פחד, וההבדל היחיד בין רונה לבין הילדים של אנשים שיצביעו אריה קינג הוא שאצלה בבית ידאגו לפחות שהפחד לא יהפוך לשנאה.

כבר כתבתי כאן פעם: אף אחד מחברי הקרובים — או חברי הרחוקים, או חברי בפייסבוק — אינו ערבי. בהתחשב בכך שאני נמנה עם הפלג בעם שנתפס על ידי הפלג האחר כ"אוהבי ערבים", נראה לי שחומרת המצב די מסבירה את עצמה. ואגב הפלג האחר, הישראלים הבאמת־לא־גזענים המעטים שפגשתי הם כאלה שחיים לצד ערבים — בעכו, בחיפה או באיזו התנחלות. כן, במלוא הרצינות. בכלל, לטעון שכל ימני הוא בהכרח שונא ערבים זה אווילי בדיוק כמו לטעון שכל שמאלני אוהב אותם.

גם את הלקח מצ'רלס קלור של יום שישי ומ"הארץ" של היום — ומהסיפור הקסום של הסופרלנד, ומאלף אחד סיפורי הפרדה־הדרה אחרים — כבר ציטטתי פעם. זה אותו מונולוג שנושאת פרנסס מקדורמנד ב"מיסיסיפי בוערת": "שנאה", היא אומרת, "היא לא משהו שנולדים איתו. היא משהו שלומדים. בבית הספר אמרו שהפרדה גזעית מצווה עליו בתנ"ך, בראשית ט' פסוק כ"ז. כשאומרים לך את זה מספיק פעמים בגיל שבע, אתה מאמין בזה. אתה מאמין בשנאה".

קוראי ורבותי, אנחנו מאמינים בשנאה ואנחנו מגדלים דור שני לשנאה. והעניין הוא שלא צריך לעשות המון כדי להתחיל לשנות את זה: רק למצוא דרך להתערבב קצת מחדש. אני לא אומר שהכל פתיר במחי סשן חוצה־עמים על כוס קהווה, אבל אני גם לא חושב שצריך לפתור הכל כאן ועכשיו. בואו נתחיל מלבנות עולם שבו ילד ערבי יודע מה זה כלב, וילדה יהודייה יודעת להגיד "מרחבא".

 

מודעות פרסומת

3 תגובות ל-“גם הבת שלי מפחדת מערבים

  1. "הדרך אל הפחד והשנאה מתחילה בזרוּת" – רק אם גדלת ללמוד ולפחד ממשהו זר. אחרת' זו לא תגובה אוטומטית (אלא אם כן המשהו זר הזה הוא נחש או עכביש, אז זה בסדר). באותה מידה זרות יכולה להוציא ממך סקרנות ועניין. הבעיה כאן היא עמוקה הרבה יותר עמוקה וקשה.

  2. קראתי וחשבתי על שני ילדים שאני מכיר שלומדים בגן המעורב בבאר-שבע. יש להם חברים ערבים, הם מדברים ערבית, והם ממש לא מפחדים מערבים יותר משהם מפחדים מיהודים (הרי גם שבעה ילדים יהודים היו יכולים להתנהג ככה עם הכלבה).

  3. ולא לשכוח שבכל חג פסח אנו מקריאים לילדים "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו". ככה, שבתת מודע ייכנס הפחד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s