חמישה סרטים שלא מדברים עליהם מספיק

"פה פה, תביא לימבו"

חשבתי להקדיש פוסט לסטארטרק החדש, אבל הוא היה מסתכם ב"מגניב הסטאטרק החדש". אז במקום, קבלו חמישה דברים לראות בבית: ברזילאי, איטלקי, איסלנדי ושני דוקומנטריים. חלקם התארחו או יתארחו בפרינט של בלייזר, אז אם בסוף יוצא שאני ממליץ לכם פעמיים על אותו סרט, זה מפני שאתם שייכים למיעוט קטן אך איכותי — אך ברצינות, ממש ממש קטן — שקורא אותי בשתי פלטפורמות.

1) Neighboring Sounds (ברזיל 2012). רוחו של רוברט אלטמן מרחפת מעל כמה וכמה אספקטים בעשייה של הסרט הברזילאי הזה. זה ניכר מיד הן ביחס הרם שמקבל כאן הסאונד והן בצד הוויזואלי — הבמאי קלבר פיליו מנדונסה משתמש בעדשת הזום ממש כמו אלטמן ז"ל, בתדירות גבוהה ובפולשנות כמעט אלימה — וככל שהעלילה מתגלגלת, ככה ניכרת ההשפעה של המנטור גם בכתיבה. או שאולי זאת השפעה האלן־רודולפית: ברגעים הטובים שלו, Neighboring Sounds נראה כמו עבודה של מי שהיה העוזר הנאמן של אלטמן, ואחר כך במאי של סרטים סופר־אלטמניים כמו "בחר בי" ו"המודרנים" ו"ברוכים הבאים ללוס אנג'לס". כן, עכשיו כשאני חושב על זה, יש לנו כאן עסק עם ב"ברוכים הבאים לרסיפה".

הסיפור הוא על מה שקורה בשכונה בורגנית באותה רסיפה, עיר חוף בצפון־מזרח ברזיל, אחרי שחברת אבטחה נשכרת לטפל במכת הפשע שתקפה אותה. אלא ש"סיפור" אינה בהכרח המילה המתאימה: מנדונסה טווה את העלילה לאט־לאט, דרך תת־עלילות על כמה מתושבי השכונה (אם סטלנית וילדיה, פושע קטן, פושע גדול, כאלה), ובדיוק כשאנחנו מבינים סופית איך כולם קשורים להכל, מגיעות כותרות הסיום. אני מניח שזה נשמע מאתגר, וזה אכן די מאתגר, אבל חוש הומור טוב ובימוי מצלמה מצוין — פשוט גדולים הזומים האלה — מרימים את 131 הדקות האלה הרבה מעל לרמת סרט הפסטיבלים הממוצע. שלא לדבר על התגלית שהוא טומן בחובו: יש מעמד ביניים בברזיל! לא, כי אני כבר חשבתי שכולם שם זה או בושקפה ואו ג'יזל.

2) The Best Offer (או La migliore offerta, איטליה 2013). מנהל מזדקן של בית מכירות פומביות (ג'פרי ראש) מוזמן על ידי אישה מסתורית לנהל את העיזבון של הוריה. למה היא מסרבת להראות לו את הפרצוף שלה? והוא, מה בכלל יש לו ממנה?

סרטו דובר האנגלית של ג'וזפה טורנטורה ("סינמה פרדיסו") מתנהל במיטבו כמו סיפור רפאים בלי רוח רפאים: גם אנחנו וגם ראש לא בטוחים אם האישה דנן בכלל קיימת, ואם קיימת אז איפה בדיוק — בבית הגדול שהיא מנסה להיפטר מתכולתו או איפשהו בנפש של המנהל הערירי והאיסטניס ברמות הווארד־יוזית. כל העסק קצת מאבד גובה ברגע שאנחנו מבינים מי נגד מי, אבל שווה לרוץ איתו ולו בשביל שלוש הברקות: התפקיד הראשי של ראש, עבודת המצלמה של פאביו זמריון והפסקול של — הו כן — אניו מוריקונה.

3) Indie Game: The Movie (קנדה 2012). אכתוב על הסרט הזה בהרחבה לטובת מוסף טכנולוגי שאנחנו זוממים לקראת הבלייזר הבא, ובינתיים תרשו לי להכריז שזה הדוקומנטרי הכי טוב שראיתי מאז, אנא עארף, מזמן.

מוחות מחודדים בטח הסיקו כבר שזה סרט העוסק בתעשיית משחקי המחשב העצמאיים, וזה המקום להבהיר שמשחקי מחשב — עצמאיים או לא — אינם בדיוק עולם תוכן שמעניין אותי. אבל הסרט הזה, שעוקב בעיקר אחרי הפיתוח של כותרי האינדי Super Meat Boy ו־FEZ, לא עוסק בגיקים שמפתחים משחקים שלעולם לא אשחק בהם. הוא עוסק באנשים יצירתיים ונון־קונפורמיסטים שחייבים להוציא החוצה את מה שבוער להם בפנים, בדיוק כמו ככל אמן אחר.

כן, אמנות. אם יש דבר שהדהים אותי בסרטם של ליסן פג'וט וג'יימס סבירסקי — היא והוא, שניהם קנדים — זה שנכנסתי אליו במחשבה שמשחקי מחשב יכולים לכל היותר להיות יצירתיים, ויצאתי ממנו מבין שהם יכולים להיות אמנותיים בשני המובנים הכי מובהקים של המילה כפי שאני מבין אותה. ראשית ישנו העניין דלעיל, קרי המניע של האנשים שיוצרים אותם; שנית, התמה של המשחקים האלה יכולה לגעת אשכרה בטבע האדם.

סרט מרגש ומעורר מחשבה על משחקי מחשב. מה עוד הם ימציאו.

4) Room 237 (ארצות הברית 2012). שואת יהודי אירופה והג'נוסייד של האינדיאנים בארצות הברית, חלונות בלתי אפשריים פיזיקלית ויצורים מהמיתולוגיה היוונית — יו ניים איט, אנשים מצאו רמזים לזה ב"הניצוץ" של סטנלי קובריק. וזה מה שמנסה לכסות הדוקומנטרי השני שלנו להערב.

הבמאי רודני אשר אסף חמש פרשנויות קיצוניות במיוחד ל"הניצוץ", והוא מציג אותן בלי לשפוט אותן. התוצאה, יותר משהיא מאירה במשהו את היצירה של קובריק, היא דוגמה ומופת לקשת של הדברים שאנשים שונים רואים באותו סרט: אחד זועק קונספירציה פוליטית איפה שהאחר רואה אמירה אישית, ולהפך. ההיבט הזה של עין המתבונן הופך לטעמי את Room 237 לצפיית חובה ליוצרי סרטים, מבקרי סרטים וחובבי סרטים הארדקור; לשאר בני התמותה הוא בוודאי ייראה קצת מקושקש, אבל עדיין מרתק.

5) The Deep (איסלנד 2012). אני מאמין כגדול בלשמור את הכי טוב לסוף, והסרט הזה — שהיה בשורטליסט של האוסקר הזר האחרון, אבל לא הגיע לגמר — הוא הכי טוב שראיתי החודש. כאילו, הוא וסטארטרק.

יש לי פטיש מסוים לקולנוע סקנדינבי, אבל אני חושב שלא צריך להיות סקנדינבופיל כמוני בשביל להתחבר לסרטו של בלתזר קורמקור — מי שלפני כמה שנים הגניב לגמרי עם המותחן Jar City, ואחר כך דווקא ביאס עם "המבריח", הרימייק האמריקאי ל־Reykjavik-Rotterdam שהוא עצמו הפיק. על כל פנים, מה שיש לנו כאן זה סיפור אמיתי מאמצע שנות ה־80 על סירת דיג שהתהפכה בלב הים הצפוני, ועל האדם היחיד שיצא מזה בחיים.

אני סאקר גם של סיפורי הישרדות (למעשה, ההיסטוריה זוכרת אותי כצופה ההוא שאהב את "להתחיל מחדש" של רוברט זמקיס), אבל נדמה לי שגם הישרדותופיל לא צריך להיות בשביל להתחבר ל־The Deep. חלק מזה קשור לגיבור, סתם דייג עם משקל עודף שמוצא את עצמו בלב התמודדות פסיכית עם איתני הטבע, אבל בשבילי זה קשור בעיקר למה שקורה אחרי שההתמודדות הפיזית מסתיימת. כל השאלות שעולות מסיפור כזה וכל מי ששואלים אותן — החל ב"בואו נברר אם יש משהו ייחודי בגוף של השמן הזה", עבור ב"למה אני חי והאחרים לא" וכלה ב"למה אתה חי ואבא שלי מת" — מטופלות כל כך בעדינות, בלי להתחייב לאמירות גדולות מדי אבל גם בלי לחמוק משום דבר, שזה הרבה יותר מסיפור הישרדות: זה סיפור שנוגע, ולא ייאמן שאני נדרש לצירוף המילים הזה פעמיים בפוסט אחד, בטבע האדם.