נשים במלכודת

"תזכרו, אנחנו מראות אזורית וישר עוברות לאישית"

"תזכרו, אנחנו מראות אזורית וישר עוברות לאישית"

בראשית היו כפות התמרים מזוהות עם פרס "דקל הזהב" של פסטיבל קאן. ראו מפיצי הסרטים כי טוב, והיום מעוטרת בשלל תמרים ודבלים כל כרזה של כל סרט שהופיע פעם באיזשהו פסטיבל על הפלנטה. ממש אינפלציה בוטאנית. הכרזה של "ילדות פרא" מעוטרת דווקא בכף המקורית, עדות להופעת סרטה של דניס גמזה ארגובן בפסטיבל קאן האחרון, אבל היא העלתה בדעתי נקודה שחמקה ממני עד היום: בסרטים דוברי אנגלית, הופעתה של כף־פסטיבלים מרמזת על משהו ששווה לראות. בדוברי לא־אנגלית היא כמו תמרור אזהרה לאמור "אחי, סרט כבד".

אני מתבונן עכשיו שוב בכרזה ההיא. חמש צעירות מתגודדות ומתבוננות ישר לתוך העדשה, מתחת הכיתוב "סרטה של" ומשמאלו "דניס" ועוד שני שמות שאני לא מסוגל לבטא. והכי משמאל – כף האימה. עכשיו אני מתבונן בכם ותוהה מה הסיכוי שתתגברו על החסמים האלה ותצאו מהבית בשביל "ילדות פרא", אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה. וכדי לעזור לכם לקבל פה את ההחלטה הנכונה, האנטי־אינטואיטיבית, אפרט איך הכובד־למראית־עין מתאזן עם שלל נסיבות מקלילות.

1) בערך שליש לתוך "ילדות פרא" צצה אחת הסצנות המצחיקות שראיתי השנה. סרטה של ארגובן עוסק בחמש בנות משפחה טורקית אחת שהוריהן מתו זמן רב לפני כותרות הפתיחה. בתחילה נדמה שהקונפליקט הגדול בבית הוא בין הנפש החופשייה הקולקטיבית שלהן לבין המסורתיות של סבתן, אבל אחרי סצנה וחצי אנחנו נוכחים לגלות שהדרישה לצניעות מופלגת היא בראש ובראשונה של דודן, האב לעת מצוא.

בשתי המערכות הראשונות שלו, "ילדות פרא" מראה לנו סגר שהולך ומתהדק. שאיפת חייו של הדוד היא לחתן את הבנות בזו אחר זו, וכדי לשמר את האטרקטיביות שלהן בסביבה הכפרית־מסורתית, הוא שולל מהן עוד ועוד חירויות אישיות. דווקא בעיצומו של התהליך הזה מוצאות הבנות דרך לפרוק כל עול, להוציא ביום אחד את כל האנרגיות שהסיטואציה מכריחה אותן להחזיק עמוק בפנים. בלי להיכנס לספוילרים, לפריקת העול דנן יש אספקטים פומביים; ובלי להיכנס לעוד ספוילרים, מה שעושות בנות המשפחה המבוגרות כדי לטייח את המאורע הוא חתיכת סצנה מצחיקה בקול רם.

2) בנושא קשור, האחווה הנשית מפצה על הדיכוי הגברי. כמה מהשוטים היפים והזכירים ביותר של ארגובן תופסים את האחיות כולן ביחד, שוכבות בחלל ההולך וצר של חייהן כסבך של ידיים ורגליים, תלתלים ועיניים. הנה אחד כזה:

MUSTANG - photo 1

הנחמה שהאחיות מוצאות זו בזו – וכאמור, מעת לעת גם בקרובות המבוגרות שלהן – מרככת איכשהו את האכזריות של החברה הפטריארכלית, לפחות עד שזו נחשפת במלוא כיעורה. גם הקריינות שמלווה את הסרט, מפיה של הבת הצעירה והמרדנית ביותר, איכשהו משאירה סיבה לחשוב שהניצוץ שלה חזק יותר מהאופל.

3) זה סרט של 95 דקות. כמה כבד יכול להיות סרט של 95 דקות? טוב, די כבד. אבל בעצם לא, זאת לא המילה: הסרט הזה חונק. במיומנות יוצאת דופן עבור במאית שזה סרטה הראשון באורך מלא, ארגובן מכריחה את הצופה לחוות את הדברים ביחד עם הגיבורות: בתחילה זה משחק די משעשע של חתול ועכבר, אלא שעם הזמן אוזל האוויר. אוזלת החירות. אבל שיהיה ברור – לא אוזלת התקווה ולא אוזלת החמלה.

למרות סדרה של סצנות קשות מאוד, למרות אי־הצדק המצטבר שגורם אפילו ליהודון כמוני רצון עז לזעוק את זעקתה של האישה המוסלמית, "ילדות פרא" מסרב ליפול ולהפיל לייאוש. כמאמר המשורר, הוא משאיר סדק בכל דבר ומשם האור נכנס פנימה. לא תמיד קל להבחין בו, אבל בסיומה של חוויית צפייה, הסרט הזה הוא לא רק עצוב ולא רק מכעיס: הוא גם אשכרה מעורר השראה.

"איפה, איפה היתוש המזדיין הזה"

"איפה, איפה היתוש המזדיין הזה"

5 סרטים על נשים חזקות שכל אחד צריך לראות

1) ניקיטה, 1990. אינספור סרטים וסדרות טלוויזיה – תראו איזה צירוף מקרים, שתיים מהן בשם "ניקיטה"! – ניסו לבנות גירסה נשית של ג'יימס בונד. לטעמי, העובדה שרק סרטו של לוק בסון נשאר בזיכרון הקולקטיבי היא פועל יוצא של הטוויסט הנבון שלו על העניין. בונד הוא מריונטה, חייל בשירות הוד מלכותה; ניקיטה, בהנחה שאתם זוכרים איך הסרט מסתיים, לא עובדת בשביל אף אחד

2) פארגו, 1996. אלף ואחד סופרלטיבים מגיעים לסרט הזה, אבל ספק אם משהו בו היה עובד בלי הלב והמנוע הרגשי והעלילתי שלו – מארג' גונדרסון, השוטרת ההריונית שמהדסת בשלג ומביסה את כולם, טובים ומשוגעים, בחושיה החדים ובשכלה החריף. וזה שג'ואל כהן כתב את התפקיד הנשי המושלם הזה לאשתו פרנסס מקדורמנד – זה רק הופך אותו לעוד יותר, נו, מושלם

3) ג'קי בראון, 1997. סרטו של קוונטין טרנטינו ראוי למעמד של קלאסיקה הן כמותחן כתוב להפליא והן כתיקון היסטורי לדמותה הקולנועית של פאם גריר – כאן אישה שמחלצת את עצמה בשיערות ראשה מהנסיבות הקשות של חייה, אבל שני עשורים אחורה הכוכבת של סרטי־ניצול דוגמת "פוקסי בראון". בעצם סרטי ניצול כפול: כאישה וכשחורה

4) לשבור את הקרח, 2013. הכל מתנקז לשיר ההוא שהפך להמנון של הפלנטה. הרגע שבו הנסיכה אלזה מחליטה לשחרר את הכוחות שלה – כוחות שהיא תמיד אולפה לחשוש מפניהם – בא לי בהפתעה מוחלטת בסרט שהתחיל עם הלוגו של דיסני. והאמת, גם בצפייה שנייה ועשירית (תודה לך, בתי) קשה להתרגל לחיבור בין נסיכת דיסני לגירל פאוור אמיתי

5) מקס הזועם: כביש הזעם, 2015. ההיא שאמרה לכם שזה סרט שוביניסטי? סתומה. ליתר דיוק רצה על אוטומט, ישר אל המסקנה שאם יש בזה כמה נימפות חשופות אז זה בטח מיזוגני. אבל זה סרט על גיבורה ולא על גיבור, בגילום שרליז תירון ולא טום הארדי, והמסע שלה הוא מטאפורה מושלמת – טוב, ועתירת אלימות משובבת – למה שפעם קראו "שחרור האישה"

פורסם בפנאי פלוס, 17.9.15

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“נשים במלכודת

  1. יש לי כל הכבוד לכל אחד מחמשת הסרטים, אבל רשימה כזו שאין בה אף נציג של סדרת הנוסע השמיני, פגומה בעיני.
    השני הוא כנראה הכי מתאים לרשימה כזו, עם כל הצורות השונות של מוטיב האמהות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s