על קוסמים, זונות ובמאים

"לא יודעת, זה לא נשמע כמו יירוט"

"לא יודעת, זה לא נשמע כמו יירוט"

אליס איילנד, 1921. פולנייה צעירה בשם אווה (מריון קוטיאר) מגיעה עם אחותה מגדה לניו יורק, אבל במקום חיים טובים יותר, מגדה מוצאת פקידים שמזהים מקילומטר את השחפת המתפתחת שלה ושולחות אותה להסגר. אווה מצידה מוגדרת "אישה בעלת מוסר נמוך" — מאוחר יותר נגלה שזה בגלל אקט מיני שהיא הייתה שותפה בו על הספינה ללא הסכמתה — מה שגורם למעט המשפחה שלה בעולם החדש להפנות לה עורף. היחיד שמתייצב לצידה הוא ברונו (חואקין פיניקס), שנמצא איפשהו על התפר שבין מפיק מופע בורלסק לרועה זונות. אבל רגע! הנה פוגשת אווה את הקוסם אורלנדו, בן דודו של ברונו (ג'רמי רנר). האם הוא יציל אותה מהגורל האכזר של שפחת מין בארץ נוכרייה?

אני לא יכול לגלות לכם את התשובה לשאלה האחרונה, אבל אין שום חשש ספוילר באמירה הבאה: את הסרט הזה אורלנדו לא מציל. ספק אם איזשהו קוסם היה מציל אותו. למען האמת, עד עכשיו אני מתקשה להבין מה משך טרויקה נכבדת כמו קוטיאר־פיניקס־רנר לפרויקט הזה. כלומר, מילא פיניקס; הוא עבד בעבר שלוש פעמים עם הבמאי־תסריטאי ג'יימס גריי (ב"רחובות מושחתים", "שתי אהבות" ו"הלילה הוא שלנו", ההוא עם מוני מושונוב). למען האמת, זה ממש כאילו שגריי הוא הגו־טו־גאי של פיניקס לתפקידים בסדר קוטן זניח. אבל שום דבר בפילמוגרפיה האפרורית של גריי — היא מתחילה כבר עם "אודסה הקטנה" ב־1994 — לא מסביר למה מישהי בקליבר של קוטיאר נכנסה לעסק הזה. רבאק, הרי זה לא יכול להיות התסריט.

בשביל לפרט את כל מה שלא בסדר בתסריט שכתב גריי עם שותפו ריק מנלי אזדקק לגיליון מיוחד, אבל בעיה אחת שלו מספיקה כדי להבהיר למה אני פשוט לא מצליח להבין מה חיפשה פה קוטיאר. אתם אפילו לא צריכים לראות את הסרט, פשוט תקראו את התקציר: יש לנו כאן עסק עם זונה לעת מצוא שהקונפליקט הגדול שלה הוא מי יושיע אותה, ערס או קוסם. שימו רגע בצד את השוביניזם, למרות שהוא זועק כצבע אדום, ותגידו לי אם יש דמות ראשית משמימה יותר מעלמה במצוקה.

גריי אינו אידיוט או שוביניסט גמור, ובהפוך על הפוך הוא מותיר לצופה את האופציה להחליט שאווה היא לא המנוצלת כאן אלא המנצלת. בשתיים־שלוש סצנות היא אכן נוטשת את הפסיביות שלה ויוזמת מהלכים, אלא שהרגעים האלה עובדים כמו במשחק סקווש מיזוגני: הדמות של אווה ניתזת מהקיר של העלמה במצוקה אל זה של הזונה ומשם אל זה של הפאם פאטאל, וחוזר חלילה.

גריי הצליח להוציא אובר־אקטינג מחואקין פיניקס, שזה כמעט הישג, והופעה סתמית לגמרי מקוטיאר, שגם זה דבר נדיר. הקולנוע שלו נטול אופי או ייחוד, התסריט שלו תמוה, אבל האמת היא ש"המהגרת" היה בשבילי חוויית צפייה מזופתת לא בגלל המשחק או הכתיבה או אפילו השוביניזם, אלא כי הסרט הזה כל כך משעמם שהוא עשה לי חשק לייבב.

עלמה במצוקה. שחפת. קוסם. אני אומר לכם: אם "המהגרת" לא היה קיים, אי אפשר היה להמציא אותו.

אני כל כך אוהב את וודי אלן. אוהב וכבר שנים מגונן עליו מפני הבון־טון, שמספיד איתו בעקביות מאז סוף שנות האייטיז. רגע, אמרתי סוף? כי כבר ב־1980 הוא ביים את השורה האלמותית ההיא מ"אבק כוכבים" על הסרטים "המוקדמים, המצחיקים שלך". מי כמו אלן יודע עד כמה הקהל שלו אהב את השטוניקיות של "ישנוני", "בננות" ו"אהבה ומלחמה".

מעולם לא התגעגעתי למוקדמים, המצחיקים שלו. אני פשוט אוהב מדי את הוודי אלנים האחרים שיצא לי להכיר מאז — החל בתסריטאי הווירטואוזי שרקח מופתים כמו "פשעים ועבירות קלות" ו"לפרק את הארי", עבור במהרהר הנצחי שעורך פירוק והרכבה של כמה מהתמות הגדולות ביותר בתרבות שלנו (מזל ב"נקודת מפגש", תשוקה ב"ויקי כריסטינה ברצלונה") וכלה במספר המעשיות.

על הוודי אלן האחרון הזה אני רוצה להתעכב רגע משני טעמים. גם כי "קסם לאור ירח" שייך במובהק לצד הזה ביצירה שלו, וגם כי במעשיות יש כשל מובנה שמונע מהן להפוך לסיפורים גדולים: הן מעשיות. זה מוטמע בהגדרה שהן יהיו קטנות, משועשעות, לא יותר ממשלים. בהינתן המגבלה הזאת, אף מעשייה מבית וודי אלן — אני חושב עכשיו למשל על "שושנת קהיר הסגולה" ועל "אפרודיטה הגדולה" ועל "חצות בפריז" ועל האפיזודה שלו ב"סיפורי ניו יורק" — לא שייכת מבחינתי לחלק הבאמת מעניין ביצירתו. זה נכון גם לגבי "אור ירח", שספק אם מגיע לו מקום אפילו בחמישייה הפותחת של המעשיות הוודי אלניות. וזה עדיין סרט מתוק ונבון ומשעשע ומכמיר לב, אז איי רסט מיי קייס בכל הנוגע להגנה על היהודי היקר הזה.

אנחנו בתחילת המאה ה־20. סטנלי (קולין פירת') הוא קוסם שכל הקטע שלו זה לחשוף שרלטנים שמתחזים לרואי נסתרות, והנה הוא פוגש את סופי (אמה סטון), שנראית כמו הדבר האמיתי. אלא שזה סרט נבון, זוכרים? מספיק נבון כדי לא לעסוק במיסטיקה או אפילו באמונה, אלא רק להשתמש בהם כדי להגיד משהו על אהבה.

לאורך הקריירה שלו זכה אלן לכל תשבוחת אפשרית על עיצוב דמויות נשיות, ולטעמי לא די תשבוחות על עיצוב דמויות של גברים. נכון שלא תמיד הם היו מעניינים אצלו, אבל מאז "לפרק את הארי" — מאז שאלן כתב לעצמו תפקיד של גבר לא מתפקד ולא נסבל, זמן קצר אחרי שהוא ומיה פארו עשו את הקפיצה ממדורי הקולנוע למדורי הרכילות — האיש מצליח שוב ושוב ליצור הזדהות שלמה עם גברים פגומים. הפגם של סטנלי הוא רציונליות ממארת, ממש חוסר יכולת להכיל את הלא־מוחשי. מה עושה גבר כזה כשהוא נתקל במישהי שגורמת לו להרגיש — ובכן, דברים?

יותר ממחצית מ"אור ירח" חולפת לפני שהמרצע יוצא מן השק: זה לא סיפור אהבה בינו לבינה אלא חקר דמות של גבר קלאסי — מנותק לחלוטין מרגשותיו, משוכנע שהוא מתת האל למין הנגדי ולוקה בשילוב מקסים של חוסר ביטחון והיעדר מוחלט של מודעות לחסר הזה. נו, גבר. ואלן בהחלט לוקח את הזמן שלו עם לפרק את סטנלי; שני־שליש סרט הוא משאיר מאחוריו לפני שכל הקשקושים האלה על מיסטיקה וקסם מפנים את מקומם למה שבאמת מעניין כאן, והוא החיווט הדפוק של הנפש הגברית.

מעניין לראות את "קסם לאור ירח" מיד אחרי שעינית את נפשך ב"המהגרת": יש לנו כאן שני במאים שעוסקים בתקופת זמן דומה, שנדרשים שניהם למופעי קוסמות ואחיזת עיניים ומגוללים סיפור אהבה שמנוגד לחלוטין לאופי ולציפיות של הדמות הגברית הדומיננטית. לאחד יצא מזה סרט שוביניסטי, מטופש ומשמים. לשני יצא צמר גפן מתוק, מעדן במשקל נוצה. אולי זה ההבדל בין מאסטר שמספר מעשייה קטנה ליוצר בינוני שנדמה לו שהוא עושה משהו גדול.

פורסם בפנאי פלוס, 31.7.14

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s