יופיו של החטא

"לא קוראים לי מרקו אומרים לך"

"לא קוראים לי מרקו אומרים לך"

אז אני מבקר הקולנוע ההוא שמעולם לא ראה סרט של הייאו מיאזאקי. פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי להתעניין ביצירתו. זה אפילו לא קשור אישית אליו אלא לאנימציה היפנית, שמשהו בה תמיד זורק אותי החוצה מהסרט. אין לי הסבר רציונלי לזה, אבל כמו שבתיאטרון אני פשוט לא מסוגל להשהות את אי־האמון — לא משנה כמה זה טוב, אני תמיד רואה מולי שחקנים על במה — ככה המראה הביזארי של הדמויות באנימציה היפנית משאיר אותי לגמרי מחוץ לעניינים. כך אירע ש"הרוח העולה", סרט שהבמאי/ אנימטור/ מפיק בן ה־73 הודיע מראש שיהיה האחרון שלו, היה המיאזאקי הראשון שלי.

מיד ניגש לעצם העניין, אבל חשוב לומר כבר עכשיו: טמבל. אני טמבל. הייתי צריך לראות לפני שנה עם הבת שלי את "המסע המופלא", סרטו זוכה האוסקר של מיאזאקי משנת 2001, במקום להשאיר אותה להתפעל לבד מול המסך. ואם לא את "המסע", הייתי צריך לראות משהו אחר של היפני הוותיק לפני שצפיתי ב"הרוח העולה" — מפני שאחריו אין כמעט שום סיכוי שאכריח את עצמי להתגבר על המנגופוביה שלי לטובת כותרים מוקדמים יותר שלו. הפעם זה כבר לא יהיה בגלל האנימציה, שלמען האמת הייתה הבעיה האחרונה שלי, אלא בגלל שהרוח העולה היא רוח רעה. כל כך רעה שהדבר האחרון שמתחשק לי לעשות הוא להכיר באיחור לא אופנתי את היוצר שמאחוריה.

ג'ירו הוריקושי, איש שהיה באמת, חולם להיות טייס. אלא שהוא נולד ביפן של ראשית המאה ה־20, ארץ כל כך נחשלת שהיא בונה את המטוסים המעטים שלה מעץ, והוריקושי לא יכול ממילא להטיס אותם: הוא קצר רואי כחפרפרת. אבל אז מופיע בחלומו של הילד מעצב המטוסים האיטלקי קפרוני, שבהיפוך תפקידים נחמד מופתע למצוא אבו־ארבע יפני בחלומו שלו. כאן נשתל אצל הוריקושי הרעיון שהייעוד האמיתי שלו הוא לעצב מטוסים שאחרים יטיסו.

קו העלילה העיקרי הזה מוביל אותנו דרך אירועי מפתח בהיסטוריה של יפן: החל ברעידת האדמה הגדול בקאנטו ב־1923, עבור בשפל הכלכלי הגדול ובמגפת השחפת ש — הידעתם? — תקפה את המדינה במהלכו, וכלה במלחמת העולם השנייה. מלחמה שבה עשה חיל האוויר היפני שימוש נרחב בשניים ממטוסיו של הוריקושי, המיצובישי A5M ויורשו המפורסם ה־A6M Zero, ש־420 חתיכות ממנו השתתפו בקרב בפרל הארבור. מאוחר יותר במלחמה שימשו מטוסי הזירו במתקפות הקמיקזה, טקטיקה שנולדה בסתיו 1944 ונמשכה עד שהפצצות ירדו על הירושימה ונגקסאקי. זה הרבה יותר פרטים ממה שתשמעו בסרט, אבל לעניינו חשוב לי שתכירו מעט מההיסטוריה שמאחורי הילד שחלם על מטוסים. ועכשיו תחזיקו שנייה את המחשבה הזאת.

ב"הרוח העולה" יש קו עלילה משני אך משמעותי, סיפור אהבה מפותל בין הוריקושי לבחורה בשם נהוקו שהופכת לאהבת חייו במובן המילולי: הוא מכיר אותה כילד ונותר נאמן לה עד כדי כך שמדי כמה דקות מסך אנחנו חוזים בעוד אקט אלטרואיסטי שהוא מבצע בשבילה. ולא רק בשבילה: הוריקושי הזה הוא אחלה גבר. תמיד נמצא שם כדי לעזור לחברים וקולגות, לעולם לא מונע־אגו, עושה דרך קבע את הדבר הנכון.

שעתיים ושש דקות נושבת הרוח, וחוויית הצפייה שלי נחלקה כמעט לשלושה שלישים מתמטיים: בראשון הייתי כולי נפעם מהוויזואליה של מיאזאקי, שהצדיקה כל מילה שקראתי על כל הסרטים שלא ראיתי. נגיד, זה בטח לא יחדש לכם כלום אם אתם ממעריציו, אבל היכולת של האיש להנפיש נופים היא כמעט על־טבעית. בשליש השני מצאתי את עצמי הולך ומאבד עניין ברומן נוטף השמאלץ בין הוריקושי החולמני לנהוקו השחפנית. ובשליש הסוגר בעיקר התעצבנתי. התעצבנתי כי "הרוח העולה" — המועמד לגלובוס הזהב, המעוטר בזיליון מועמדויות ופרסים — סובל מעיוורון מוסרי והיסטורי חמור כל כך שלהערכתי הוא עבר מתחת לרדאר, או במקרה הזה המכ"מ, רק בגלל שזה מיאזאקי.

ייאמר מיד, הוריקושי של "הרוח העולה" הוא לא הוריקושי של ההיסטוריה. מדובר בעיבוד בדיוני לסיפור שהיה, ומכאן שאי אפשר להאשים את מיאזאקי בהאדרה של איזה טיפוס שבנה מכונות מלחמה איומות — חלקן בשיתוף פעולה עם הלופטוואפה — בלי לתת את הדעת על השימוש שנעשה בהן. אלא שדווקא זה מרגיז אותי עוד יותר, מפני שעם דמות של איזה בעל חלומות מבריק שנמצא איפשהו על הקשת האוטיסטית או סובל מבעיה רגשית אחרת שמונעת ממנו להבין את התוצאות של מעשיו הייתי חי לגמרי בשלום. אבל הרומן מעורר הפיהוק עם נהוקו מלמד אותנו את ההפך: למעצב המטוסים יש לב טוב ורחב. פשוט לא אכפת לו, או שלא אכפת למיאזאקי, לאיזו מציאות הופכים החלומות שלו.

אני קורא את עצמי לאחור וחושש שאולי אני נשמע כמו הילד ההוא שראה את הטוסיק של המלך. שאולי הווידוי על אי־ההיכרות עם מיאזאקי נשמע כמו נאום תוכחה בהפוך־על־הפוך, כאילו העובדה שבאתי לראות סרט שלו טאבולה רסה אפשר לי לראות דברים שמעריציו הסומים לא רואים. אבל היו סמוכים ובטוחים שלא רק אני ראיתי למלך את הלבנונית: השמאל היפני מאוד לא אהב את ההצגה ההירואית של חיל אוויר שרבים ממטוסיו נבנו בידי פועלי כפייה סינים וקוריאנים, ובקוריאה הדרומית נעשה ניסיון להחרים את הסרט כליל. מיאזאקי עצמו אמר מצד אחד שהמיליטריזם היפני הוא תולדה של "שחצנות מטופשת", ומצד שני טען שמטוסי הזירו "הם מהדברים הבודדים בתקופה ההיא שהעם היפני יכול להתגאות בהם… וכן באנשים שהטיסו אותם". אנשים, אני מזכיר לכם, שהממשלה שלהם שכנעה אותם שטוב להתאבד בעד ארצם כל עוד הם לוקחים איתם כמה אמריקאים.

אל תטעו במה שאני אומר פה. סרט איננו שיעור היסטוריה ובמאי הוא לא שופט. מה שמציק לי כל כך בקשר ל"הרוח העולה" זה לא שהוא מחליק לגיבור שלו את התרומה המאוד פעילה לאחד הצבאות המחרידים שקמו למין האנושי, אלא זה שכל כך בקלות ניתן היה לצאת מהסבך המוסרי הזה. כבר דיברתי על האופציה של דמות נכה רגשית, אבל באותה מידה אפשר היה לברוא סיפור בדיוני על איש בדיוני שעיצב מטוסים בדיוניים. אפילו אם מיאזאקי נמשך לסיפור הזה מתוך רספקט מעורר אי־נחת לפרויקט הזירו, הוא היה יכול לנטרל בקלות את הבעייתיות שברספקט הזה.

לקראת סוף הסרט, בחלום נוסף בהשתתפות המנטור קפרוני, הוריקושי מביע צער על כך שהמטוסים שלו משמשים ככלי מלחמה. האיטלקי מנחם אותו בטענה שהוא בכל זאת הגשים את חלומו, ובכך מסתכמת ההתמודדות עם הקטסטרופה ההיסטורית. אז נכון, מיאזאקי מגדיר את עצמו כפציפיסט, אבל יצא לו סרט שכל כולו שיר הלל למיליטריזם חסר מעצורים ומצפון. וזה בדיוק מה שאני לא מצליח לעכל בקשר ל"הרוח העולה": איך יכול להיות שסרט כל כך יפה הוא כל כך מכוער.

פורסם בפנאי פלוס, 24.7

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s