העולם גדול, הוא לא בנוי לילדים קטנים

"יופי אבא, זאת התמונה שתשכנע אנשים שאני עצובה"

"יופי אבא, זאת התמונה שתשכנע אנשים שאני עצובה"

אני לא טיפוס דכאוני. יש לי את הרגעים שלי, אבל אין לי בקרים של לא למצוא סיבה לצאת מהמיטה. אולי זה קשור יותר לנסיבות מאשר לאופי — ייתכן למשל שהבקרים שלי היו אפלים יותר אם הדיי־ג'וב שלי היה מסריח יותר — ואולי סתם בורכתי באיזון כימי. כך או כך, דיכאון הוא תחושה נדירה וחולפת. צער, לעומת זאת, הוא שכיח ונוכח.

בואו נתיישר רגע על ההגדרות, כי לא בטוח ששלי מתיישבות עם שלכם, של אבן שושן או לצורך העניין של ה־DSM: אצלי בראש, עצב הוא תגובה רגשית לדברים לא ספציפיים, ואילו צער הוא תגובה רציונאלית לדברים ספציפיים. במילים אחרות, עצב הוא מלנכוליה לא מוגדרת — ולפעמים נטולת סיבה — שמשמשת מצע לדיכאון. צער הוא תולדה של מבט מפוקח על כל מיני החרא שיש לעולם הזה להציע.

בגרמנית יש מילה שמתלבשת בול על מה שאני מתכוון אליו: וֶלְטְשְמֶרְץ. צער העולם. את המונח טבע הסופר הגרמני יליד המאה ה־18 ז'אן פול (במקור יוהן פול פרידריך ריכטר), וההגדרה שלו טובה לא פחות מהצליל של המילה. אליבא דריכטר — שבשם האירוניה ההיסטורית־ספרותית היה בכלל הומוריסטן — ולטשמרץ היא התחושה שחווה אדם המבין שהמציאות לעולם לא תוכל ספק את תאוותיה של הנפש. ואם כך אז ולטשמרץ זה מה שאני סובל ממנו, כי לנפש שלי יש סכסוך היסטורי עם המציאות. 12 שנה אני שכיר, והיא עדיין לא מבינה מה הקטע של כל התשע־עד־חמש הזה. 18 שנה אני מגדל כלבים, והיא עודה נחמצת בכל פעם שגופי יוצא לאותו תשע־עד־חמש ומשאיר אותם לבד בבית. שבע וחצי שנים אני אבא, והנפש עדיין מבקשת לחבק את רונה חזק חזק ולברוח איתה רחוק מכל מיני החרא של העולם.

זה לא קורה כל יום, גם לא פעם בשבוע, אבל כשזה בא אני נופל למצולות רעות. ביום הראשון בכיתה א', כשהפרצוף הקורן־מאושר שלה נעלם מאחורי הדלת של הכיתה, הייתי צריך לנשום עמוק מאוד כדי לא לפתוח אותה מחדש ולתלוש אותה משם כל עוד נפשה בה רק כדי שתישאר עוד קצת ילדה קטנה. כשהיא מקבלת את העונש היחיד שמוטל עליה — לכי לחדר ואל תצאי עד שנגיד לך/ שתירגעי/ שתבקשי סליחה על מה שעשית — הבכי החנוק שלה תמיד מביא אותי אל סף שבירה ונסיגה מכל העניין, ולעזאזל המסר החינוכי. וגם אתמול, כשרונה נורא בכתה כי היא לא רוצה לבלות בקייטנות חודש וחצי מתוך החודשיים של החופש הגדול, הרגשתי על הכתפיים את כל השמרץ הזה.

רונה לא בכתה רק בגלל הקייטנות שאין לנו ברירה אלא לשלוח אותה אליהן כי שנינו עובדים; היא בכתה גם כי היא אוטוטו מסיימת שנה ראשונה של יום לימודים סופר־ארוך, שמסתיים בארבע וחצי. זאת מסגרת מצוינת שעולה לנו בוכטה כסף ושבין השאר מאפשרת לה לעשות את שיעורי הבית בבית הספר, ככה שלפחות מארבע וחצי היא נטולת מטלות, אבל זה לא משנה את העובדה שהיא ילדה בת שבע וחצי שהיום שלה נמשך שמונה וחצי שעות. "זה כאילו שהיא כבר עובדת", אמרה לי אתמול אימא שלה אחרי הבכי ההוא, ואני הרגשתי את השמרץ לוחץ לי בגרון.

אני מניח שאובייקטיבית אין פה דרמה גדולה. רונה היא בת להורים עובדים שיש להם מעט מאוד עזרה זמינה, אז היא צריכה יום לימודים ארוך וקייטנה. מה גם שאפשר לחשוב, בו־הו, חודש וחצי של שוקו ולחמנייה בעולם שיש בו — תיקון, בארץ שיש בה — ילדים רעבים. אבל ראשית, אנחנו מרגישים את מה שאנחנו מרגישים ואף אחד לא חווה כלום בהשוואה לאף אחד אחר. ושנית, אני חושב שהסאבטקסט של הבכי מליל אמש הוא "אני רוצה חופש". ולפחות דרך הפילטר של הנפש שלי, היא רוצה בדיוק את מה שילדים זכאים לו.

"גם לי יש רגשות", צעקה אתמול רונה בפרץ של דרמטיזציה, ומה שיצא ממני בתגובה זה רבע גיחוך שהפך לשלושת רבעי יבבה. היא לא שמה לב לזה בתוך כל הבכי, אבל לא היה חסר הרבה כדי שאשב שם על המיטה ואתייפח איתה. לא מפני שהיא אומללה באיזשהו אופן; מפני שהעולם הזה או הקפיטליזם הזה או המדינה הזאת בנויים ככה שלהיות משועבד זה לא רק קטע של גדולים. מפני שלילדה בכיתה א' מגיע לחזור הביתה כשעוד יש שמש בחוץ אפילו אם כבר שעון חורף, ומגיע לה חופש גדול ולא שבועיים מצטברים של חופשים קטנים. מגיע לה ואני לא ממש יכול לתת לה, ואז הצער מחלחל וכל מה שאכפת לי זה הרגע שאתייצב לאסוף אותה מבית הספר, הפעם ברבע לארבע כמו אבא טוב.

זה הצ'ופר הקבוע שלי לרונה, לפחות ארבע פעמים בחודש: הנה אבא בא שלושת רבעי שעה לפני הזמן. הנה אבא בא אחרי כולה שבע שעות וארבעים וחמש דקות של ישיבה על התחת והפנמת אידיאלים שמטרתם להפוך אותך לעוד שתיל בערוגה של המעמד הבינוני. הנה אבא בא עם מועקת שני טון כי מאוויי הנפש שלו מסרבים לקבל את איך שהעולם עובד.

הבוקר אמרתי לרונה שהדברים שלה נגעו לליבי. היא אמרה שהיא מצטערת, ואני הבנתי שהבת שלי עוד לא ממש מבינה מה פירוש נוגע ללב. היה משהו מעודד ברגע הילדותי הזה, כמו שעכשיו יש משהו מעודד במחשבה על זה שאוטוטו אני אוסף אותה ויהיה לנו כיף וכל האמור לעיל ילך למשמורת במגירה של הדיכאון־יום־א'. אבל ביום א' הספציפי הזה אני מבין כל כך טוב את אלה שקמים בבוקר ולא מוצאים סיבה לצאת מהמיטה.

מודעות פרסומת

5 תגובות ל-“העולם גדול, הוא לא בנוי לילדים קטנים

  1. מפוכח, הר עורכוס. בכ'

  2. אני לא בטוח שזאת המילה המתאימה, אבל נהדר!

  3. כל כך יפה ומדויק. תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s