צר לי

"אין, החדרים אף פעם לא נראים כמו בתמונות באינטרנט"

"אין, החדרים אף פעם לא נראים כמו בתמונות באינטרנט"

צר לי בסופרמרקט. כמו שבין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד, ככה בין שני מדפים לא עוברות שתי עגלות. בהתחלה זה "סליחה, אתה מוכן להזיז את העגלה", אחרי רבע שעה זה מתקצר ל"סליחה" שמסתננת החוצה בהברה אחת, ובסוף זה מגיע באריזת החיסכון "ססס". פעם בכמה חודשים יוצא לי להסתובב בסניף הנתנייתי של "טיב טעם" כמו ילד בחנות צעצועים, ותמיד מתחוור לי שזה לא שאני שיכור מרוב מבחר: זה שאני שיכור מרוב מרחב.

צר לי על המדרכה. הפנטזיה האבהית היא ללכת יד ביד לבית הספר. המציאות הגבעתיימית היא ללכת בפורמט של הילדים מהתמרור של הילדים החוצים, כאילו רונה ואני כאן בשביל להמחיז הירוגליף. וזה עוד טוב, כי זכורים לי הימים של לנסות לצלוח קילומטר אורבני עם עגלת תינוק. צעד קדימה, צעד שמאלה, צעד לתוך הכביש, סקובידו. וכאמור, אלה כולה זיכרונות משינוע של ילדה אחת במידה אקסטרה סמול במרחבי הישימון של גבעתיים. לא רוצה לחשוב בכלל על האבא שראיתי אתמול בשדרות ח"ן עם עגלה של תאומים.

 צר לי בכביש. מת על השלט הזה שעומד כבר חודש בירידה ממחלף הרכבת לאיילון דרום. "קטע ללא שול"? וואלה? ואיך אתם קוראים לכל הקטעים האחרים האלה? ספציפית לקטע של בר בלפר, שתקלה ברכב גרמה לה לעצור כאן בצד הדרך ונהג חולף גרם לה להפוך מכתבת בגלי צה"ל לאייטם בגלי צה"ל? לפעמים, כשאני רואה איזה דפקט שעומד בשולי כביש 6 ממש מתחת לשלט שאוסר עליו לעשות בדיוק את זה, אני מדמיין שהוא שם רק בשביל לנשום פנימה את הרוחב. אז כן, ישראל כץ העלה את המהירות המותרת ועכשיו מותר לנו להתקדם מהר יותר לאורך. אבל איפה הפוליטיקאי שייקח על עצמו את התיק של הממד האחר ההוא?

צר לי בבית. פתחת את הדלת של המקרר? סגרת את הכניסה של המטבח. ילדה עם שמפו על הראש ניצבת לפניך? פינה של כיור ננעצת בגבך. הלכת לישון בתום עמל יומך? היכון לסבב הסלמה נוסף במאבק מול האישה והכלבה על מרחב נחירה. בספר הילדים "טוסברהינדי הגיבור" השליך שמעון צבר את הגיבור שלו לתוך בור צר; כדי להיחלץ מטלטל אותו טוסברהינדי מצד לצד עד שהבור נופל, והוא פשוט זוחל החוצה. מעניין את מה צריך לטלטל בשביל להיחלץ משבעים מטרים רבועים חלקי שלושה מהלכים על שתיים ועד אחת על ארבע.

צר לי בארץ. סוג מאוד ספציפי של קלאוסטרופוביה מכתיבה לנו המפה. צפון־דרום יש לאן לזוז, אבל מזרח־מערב כולנו טוסברהינדי. כלואים בחלל שלא מאפשר לנו אפילו ליישר את הידיים, שלא לדבר בכלל על לפרוש כנפיים. הנדחפים, החותכים בתור, החותכים בכביש — ככל שאני חי פה יותר, ככה ברור לי יותר שהסיבה לחוסר היכולת שלנו להמתין לדברים היא שהחיים שלנו כאן מתנהלים בטור עורפי מלכתחילה.

קלאוסטרופוביה לטרלית. אני אומר לכם, יום אחד עוד יכתבו על זה ספרים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s