אם אתם מבוגרים מספיק בשביל לזכור את 1995, אתם מבוגרים מספיק בשביל לזכור את המיצובישי של גולדפרב. אלכס גולדפרב, סגן שר הבינוי והשיכון מטעם סיעת יעוד (ובמקור מצומת של רפול) שעליו הלין הימין הישראלי כי הצביע בעד הסכם אוסלו תמורת בצע רכב. ממש ככה: הטענה הייתה שיצחק רבין קנה את הקול של גולדפרב בנזיד מיצובישי.
אין לי מושג אם רכב השרד באמת היה מה שהטה את הכף, אבל תמיד חשתי לא בנוח עם המיצובישי של גולדפרב. כאילו, עשינו הסכם שהוא גם ככה לא בדיוק קונצנזוס היסטורי. קצת פדיחה שזה עוד בא עם אתנן פולטי מסריח, לא ככה?
"אין, אמרתי להם, ריקי היקמן לא רכז"
ובכן, לא. זה היה הדבר השני שזמזם לי בראש אחרי שהאורות נדלקו על הקרנת העיתונאים של "לינקולן", סרט שכל כולו המיצובישי של גולדפרב. הדבר הראשון היה המילה "מפואר", וזאת עדיין המילה שמסכמת הכי טוב את איך שאני מסכם את הסרט הזה, אבל תנו רגע לסיים טיעון: סטיבן ספילברג רקח יצירה מפוארת על הקומבינות הפוליטיות והמעשים המפוקפקים מבחינה חוקית — והלגמרי פסולים מבחינה אתית — שעשה הממשל של אייב קשישא כדי להעביר את התיקון ה־13 לחוקה האמריקאית, אותו אחד שחיסל את העבדות. ואם יש לך עיניים בראש, התובנה העיקרית היא שזה בסדר. כן, אומר ספילברג, לעשות פוליטיקה זה חרא. אבל כשמנגד עומדת מטרה חשובה מספיק — לעזאזל, כשמנגד עומד המוסר עצמו — אז תכניס את היד ואת הראש לתוך הג'יפה. ההיסטוריה לא תגנה אותך על זה. ותחזיקו שנייה את המחשבה הזאת, כי עוד כמה שורות יהיה פיי־אוף.
אוי, "לינקולן". מאז 2005, עם "מלחמת העולמות" ו"מינכן", אני מחכה שספילברג יביא אחד טוב. לא חצי טוב ("טינטין"), לא שלושת רבעי מחורבן ("סוס מלחמה"), לא משהו שאחריו אכתוב עליו עוד טקסט מגונן. והנה הוא בא בהלך רוח שינדלרי — לא טוראי־ראייני, בניגוד לאיך שזה נראה בחמש הדקות הראשונות — ומביא סרט מונע־דמות (נו, אברהם לינקולן) שהוא גם אנסמבל אדיר של הופעות — בראש ובראשונה דניאל דיי־לואיס, אבל רק חצי צעד אחריו גם טומי לי ג'ונס וסאלי פילד ודייויד סטרתרן וג'יימס ספיידר באשכרה תפקיד חייו. יש פה עבודת מצלמה נהדרת (כרגיל) של יאנוש קמינסקי ופסקול מעודן להפליא של ג'ון וויליאמס (יש כאן משהו משתפך שכתבתי עליו, נסו ותיווכחו) ותסריט כמעט מושלם של טוני קושנר, אבל כל זה טכני. כלומר, מה שמפואר ב"לינקולן" זה גם המובי־מייקינג, אבל זאת בעיקר המהות. האמירה הלגמרי לא פשוטה על הדברים הלא נכונים שמנהיגים נדרשים לעשות בשם הדבר הנכון לעשות.
"אז סיכמנו, הוא מביא בירה ואתה מארגן טולה"
יכול להיות שזה רק אני, אבל אני מאמין שהתקבולת בין אמריקה הרקובה מעבדות לישראל הרקובה מכיבוש לא פסחה על ספילברג ועל קושנר. לראיה, ממש בישורת האחרונה של הסרט — אל תדאגו, זה לא ספוילר בשום צורה — מדבר לינקולן על רצונו לבקר בירושלים. כאמור, אולי רק אני ואולי השחלונת של ספילברג בכיוון הכללי שלנו: אם רק היה לכם שם איזה לינקולן.
קשה, קשה לצאת מלינקולן בחזרה לביבי. אני מצאתי את עצמי מתנחם בשני דברים: בזה שספילברג שוב הביא אחד גדול, ובכך הגשים את התקווה שהבעתי לא מזמן בטקסט הזה — ובלקח המאוד אישי שלי לגבי המיצובישי דנן דווקא בסרט שהוא כזה רולס רויס. אבל הבטחתי גם פיי־אוף, אז הנה: כן, אוסלו היה אסון טקטי. אלא שהוא היה הדבר הנכון לעשות מבחינה אסטרטגית, והדבר היחיד לעשות מבחינה מוסרית. ואם כך, מהיום זה מה שיש לי להגיד לאנשי הפושעי־אוסלו־לדין: אנחנו עשינו כמו לינקולן. כמו מי אתם עושים?
החמישייה הקמרלינג 
בזמן סכום הסכם אוסלו ועל סף החתימה שלו עסקתי בקטיף אפרסקים. עבדתי יחד עם עוד שלושה פלשתינים וכולנו דיברנו כל הזמן על ההסכם ואיך שהוא ישנה את המציאות שבה אנחנו חיים.
אי אפשר לקרוא לי ימני ,ממש לא. אבל בפרספקטיבה לאחור אני לא בטוח שהיינו בשלים מספיק לחתום על ההסכם .אף אחד מהצדדים עדיין לא היה חזק מספיק על מנת ליישם אותו. את התוצאות כולנו רואים.
האם נדרשת מלחמת אזרחים בין המרכז והימין לבין המרכז שמאל על מנת להגיע לתובנות לגבי הכיבוש המשחית? אני מאוד חושש שכן.
מקווה שאתה טועה, כפיר. וחושש מהאפשרות שאתה צודק
אני עדיין רואה בזה הרבה יותר אובמה ומסר לרפובליקאים שיזכרו מה המורשת האמיתית שלהם ומי היה מוכן פעם לקחת סיכון עם הכלכלה בשביל שוויון.
ברור, גם זה שם. אבל אני לא זוכר שראיתי סרט בוגר מספיק בשביל להכיר בזה שהפוליטיקה היא לא סם רע, אלא רע הכרחי. זאת תובנה – סלח לי על הדרמה – היסטורית.
הביקורת הזו הזכירה לי את הספר שורשים שכתב אלכס היילי. קראתי אותו בגיל 10 ואני מודה שספר זה אחראי לפחות בחלקו על עיצוב התפישה שלי כלפי הפרט והחברה.
הייתי רוצה לראות מציאות אחרת. מוסרית יותר גם בארץ.
מסכימה עם כל מילה. הלוואי שהפוליטיקאים בארץ היו מתלכלכים רק כשמדובר באמת בנושא מוסרי ולא סתם כי הם מושחתים רודפי כוח וכסף ובכלל אנשים די עלובים. כנראה שפוליטיקאים אמיתיים יש כיום רק בסרטים ובסדרות היסטוריות ולא בחיים האמיתיים.